נוסטלגיית האוכל

eggsכפי שאמרתי בפוסט הקודם – הודעתי למלון על ההגעה המאוחרת שלנו ועל הדרך שאלתי אותם איך אני מגיעה מהשדה אליהם.  מיד קבלתי מכתב תשובה שמודה לי שאני מודיעה להם, ולגבי ההגעה מהשדה – הם יכולים לארגן שמישהו יפגוש אותנו תמורת סכום סמלי של 90 ש”ח. וכך, לאחר שתי טיסות,  באישון הלילה, יצאנו משדה התעופה של קרקוב, שנראה כמו אתר בנייה, ואת פנינו קבל שלט עם השם שלי ונהג מקסים שחכה לנו וקבל אותנו עם חיוך רחב ותוך 30 דקות מצאנו את עצמנו במלון Metropolitan Boutique Hotel Krakow שעליו אני ממליצה בכל פה

בבוקר ירדנו לחדר האוכל וגילינו מזנון גדול ובו מגוון של מאכלים: אוכל חם, נקניקים, ביצים, גבינות, ירקות, פירות ועוגות, לחמים ולחמניות בצבעים וטעמים שונים, קורנפלקסים ויוגורטים, מגוון ענק של שתיה קרה, סוגים שונים של תה וקפה ואפילו – סלט יווני! כמו בבתי המלון הגדולים בארץ, רק ללא ההפרזה.

Krakow - 3הדבר המעניין ביותר היה בפרטים, בסוגי המאכלים. היו שם מאכלים שלא ראיתי בארץ שנים רבות וזכורים לי רק מימי ילדותי הרחוקים. למשל הביצים לא היו סתם ביצים, אלא “ביצים רוסיות“. כלומר, ביצים ממולאות בחלמון המעורבב עם מלח, פלפל ומיונז. ביצים אלה היו בזמנו מנה ראשונה מאוד יוקרתית בכל אירוע ובחתונות, אך לאורך השנים הן נעלמו מבלי שהרגשתי אפילו. הפגישה המחודשת לוותה בהתרגשות למרות שאני ממש לא אוהבת מיונז ואת נגזרותיו.

האוכל הוא אחד ממאפייני הביקור שלנו בפולין ולכן ארחיב עליו גם כאן וגם בפוסט הבא. כיוון שאנחנו ממוצא מזרחי – מזרח אירופה כמובן, האוכל הרגיש כמו חזרה הביתה למרות ששנינו ילידי הארץ ואף פעם לא חשבנו שגם לנו יש אוכל מסורתי שאפשר להשוויץ בו. כשמדברים על האוכל המרוקאי או הפרסי ועל האמהות או הסבתות הבשלניות אני בדרך כלל שותקת ומתכווצת בפינה. סבתות מעולם לא היו לי, השואה, אתם יודעים, ואמא שלי לא בשלה לפני שהגיעה לארץ. אחד הסיפורים הבודדים שלה על “כישורי הבישול” שלה קשור לתקופה הראשונה שלה בארץ כחלוצה.

כשהגיעה לקבוצה בנהריה (שנת 1936) שלחו אותה למטבח. נתנו בידה סכין והראו לה את ארגזי הירקות ואמרו לה להכין סלט חתוך דק. היא מצאה ארגז מלפפונים וחתכה אותם קטן-קטן לסלט. ובארגז אחר היא מצאה מלפפונים לבנים, אז גם אותם היא חתכה קטן-קטן. כשהגיעה המבשלת וגלתה את התערובת החתוכה היא פרצה בזעקות שוד ושבר. ה”מלפפונים הלבנים” היו קישואים ואותם אי אפשר לאכול ללא בישול. מה עושים עכשיו? לזרוק אי אפשר, כי אין אספקה אחרת וזה גם יקר מאוד. אז אמא שלי ישבה והפרידה במשך שעות בין המלפפונים הירוקים “החתוכים דק” לבין המלפפונים הלבנים “החתוכים דק”.

אחרי סיפור כזה אתם רוצים שאני אתפאר במאכלים שאמא שלי בשלה? אבל, כשהגענו לפולין גילינו שנינו, שבעצם האמהות בישלו אוכל פולני שהיה נהוג בבית שלהן. בדרך לא דרך, מפה לאוזן הן השיגו את המתכונים וניסו וניסו עד שהצליח להן והן מצאו את טעם הבית שכל כך חיפשו. המזנון במלון ממש הזכיר את הארוח של ההורים. התמונות אינן משקרות!.

full

סייפא: לכל עדה יש אוכל שאפשר להשוויץ איתו, למרות הרגל הקרושה והגעפילטע פיש (יאמי).

2 thoughts on “נוסטלגיית האוכל”

  1. היי חוה !

    קראתי בשקיקה את הפוסט וגרמת לי הרבה געגועים לאוכל של אמא שלי !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *