בערב ראש השנה מקובל לנקות את הבית ואת הגוף (ברור, יש אורחים), לעשות סיכומים של מה שהיה בשנה שעברה (כי כוווווולם עושים), ולהביע משאלות למה שמאחלים לו בשנה הבאה (אם לא יועיל לא יזיק). אז על הניקיונות הראשונים – ברור שצריך, אפילו אם אין אורחים, בגלל כל החול והאבק. ולגבי הסיכומים – אני רוצה לשתף אתכם בסיכומו של השיפוץ.
את כל הקניות של הכלים הסניטריים עשינו בחברת אלוני, כשאנחנו מסכמים מראש את כל הפרטים לגבי מועדים וכד’. אלא מה – מישהו בחברת אלוני עשה טעות שגרמה לעיכוב של שלושה שבועות בכל השיפוץ וגרמה לנו לא רק לגור בדירה שכורה (דבר שממנו ניסינו להימנע עד כדי נסיעה לחו”ל), אלא גם לחזור לדירה שהיתה בעצם אתר בנייה (ללא מטבח, כיור אחד בחדר שירותים אחד, אסלה אחת בחדר שירותים אחר). כשהתגלתה הטעות נוצר קשר בינינו לבין חברת אלוני, שהציעה לנו פיצוי כספי לשכירת דירה. על קניות מיותרות, אכילה מחוץ לבית ומגורים באתר בניה – הם לא מפצים. הם עשו את הטעות, אבל אנחנו נשלם את המחיר (ושילמנו גם בכיס וגם בנפש).
קבלתי אימייל שבו חברת אלוני מודה ב”תקלה” ולוקחת עליה אחריות. ואני, אשה פתיה, חשבתי שאם מישהו לוקח אחריות אז הוא לוקח עליו גם את מלוא ההוצאות. לאחר דין ודברים חברת אלוני הגדילה את הפיצוי שהציעו לנו והדגישו שהם “מאוד נדיבים איתנו ושום בית משפט לא יתן לנו יותר, ועל עוגמת נפש לא מקבלים פיצוי.” ושוב, בתמימותי חשבתי שבית המשפט מיועד בדיוק לחילוקי דעות מסוג זה. שהרי לגבי מהות הדברים אין ויכוח. אז הגשנו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות.
בשבוע שעבר התקיים הדיון. חברת אלוני שלחה את מנהלת שירות הלקוחות של החברה, שלא הכינה שיעורי בית ולא ידעה את הפרטים שעליהם דברנו והיתה ממש הזויה, אפילו העובדות שעליהן הסכים כתב ההגנה שלהם – הוכחשו על ידה. התשובה העיקרית לכל דבר היתה – אף אחד בחברת אלוני לא אמר, לא הבטיח, לא הציע, לא שמע . . . הסתכלתי עליה בתדהמה ובפה פעור – חברת אלוני היא חברה גדולה ובעלת שם, לא? אז זאת הנציגה שלה? (והם ידעו למה)
השופט הציע לנו לקבל את ההצעה שלהם, וחזר על הצעתו זו מספר פעמים. לדעתו, הצעתם היא “נדיבה מאוד” וממנו לא נקבל יותר. אבל אני רציתי פסיקה של בית משפט, כי אחרי ששמעתי את דבריה של ה”נציגה” בער בי הצורך בצדק (מטומטמת, כבר אמרתי?) וחשבתי, שלא מגיע פרס לחברה ש”לוקחת אחריות” ומחליטה מראש כמה הטעות “שווה”, ומרגישה נדיבה לאור תרבות השירות הקלוקלת שהתקבעה במדינה. קבלתי את פסק הדין אתמול.
השופט, כהבטחתו פסק לנו פחות ממה שהחברה הציעה – ואין לי טענות, הוא הרי הזהיר אותנו מראש (ולא, לא ננצל את זכותנו לערער). הוא השתמש בנימוק שלא הבאנו ראיות: תמונות, קבלות. ואכן, בעולם שמתעד, מקליט, מחתים ומצלם היינו חריגים. אך התחושה הקשה שלי נובעת מכך שהוא לא נקט עמדה לכאן או לכאן, למרות הופעתה ההזויה של ה”נציגה”. הוא סכם את שני הכתבים שהיו לפניו – כתב תביעה וכתב הגנה (העתק/הדבק) ובזה יצא ידי חובה (לא היינו צריכים להופיע לפניו כלל). ורק אז הבנתי – זהו הצדק של היום: אפילו בית המשפט מסרב לקחת אחריות אמיתית ולהחליט מי צודק. וחברת אלוני מודעת היטב לעובדה הזו ולכן היא מרשה לעצמה לשלוח נציגה כזו ולהחליט מראש מה תשלם, כי כווווווווווווולם צודקים!
סייפא: אז ניקיתי גם את חברת אלוני מהשולחן שלי ואני בטוחה שלא אפגש איתה שוב לעולם. בשולחן נקי ובלב מלא משאלות טובות אני שוב מאחלת: שנה טובה, שנת בריאות והגשמה. על זה שנאמר: “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.
