זמן קריאה: 5 דק’
החודש מציינים מעל מאה וחמישים שנים לפרסום ספרה של לואיזה מיי אלקוט “נשים קטנות”. קמפיין “me too#” הפך ויראלי בשנת 2017 וממשיך גם היום בכוח רב. למרות תגובות מעורבות מגברים ונשים כאחת, נשאלת השאלה האם אנחנו, הנשים, עדיין אותן “נשים קטנות?”
בילדותי העולם היה כל כך ברור, הגברים עבדו, הנשים עסקו בעבודות הבית ו”חסכו” כסף על ידי בישול, גידול הילדים בבית, ואפילו תפירה עצמית, או הזמנת תופרת הביתה. רק לעיתים נדירות הרשו לעצמן בעלות האמצעים לרכוש שמלה אלגנטית מוכנה. הן חיפשו את המבצעים, לפני שקראו להם מבצעים. הן נסעו לשוק באוטובוס ונסחבו עם סלים מלאים בחזרה. הן לא חשבו על מעמדן. רבות היו מאוד מרוצות והן הרגישו חזקות. הנשים שיצאו לעבודה, נחשבו למסכנות, כאלו שצריכות לעזור בפרנסת המשפחה.
לאורך שנים ארוכות לא יצאו נשים לעבודה מתחוץ למשק הבית. יציאת הנשים לעבודה התחילה בתחילת המאה העשרים בעקבות מחסור בגברים, שהיו מגויסים למלחמות, מלחמת העולם הראשונה והשנייה. הן תפסו את מקומן של הגברים בחוות, בבתי החרושת ובמשרדים. היציאה לעבודה נחשבה כמעשה פטריוטי, עזרה למאמץ המלחמתי, וגררה בעקבותיה גם שינוי אופנתי. לא ניתן היה להמשיך להסתובב בשמלות הקרינולינות הנפוחות והעצומות, הן פשוט לא עברו בדלתות בתי החרושת והמשרדים. ובחוות החקלאיות הן היו סיכון בטיחותי. כך יצאו המכנסיים מתחומם הבלעדי של הגברים והתגנבו לשימושן של הנשים. החצאיות קוצרו, והבגדים הפכו להיות נוחים יותר.
מספיק לשמוע את התנגדותם הקולנית של הרבנים ללבישת מכנסיים על ידי נשים על מנת להבין את עוצמתו של הבגד. מהפכת הפמיניזם, שקבלה את שמה וביטויה העז ביותר בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, גרמה לשינוי החשיבה אצל נשים (לא ברוך, לא שרפו חזיות באמת.) המהפכה גרמה להן לחשוב על מעמדן והאירה את העובדה שהן אינן “עובדות.” אז מה אם הן היו עסוקות וטרודות כל היום ברכש, תחזוקה, ניהול וארגון המשפחה. פתאום זה לא נחשב! לפתע עלה מעמדן של הנשים העובדות מחוץ למשק הבית. בעוד שקודם היה חשוב ללמד את הילדות תפירה, רקמה, סריגה ואחזקת הבית, עכשיו כל אישה הייתה צריכה לרכוש לעצמה מקצוע. וכך הגענו עד היום, שנשים עובדות עד צאת הנשמה וצריכות למלא גם את רוב התפקידים שמלאו בעבר האימהות הלא עובדות.
לאט-לאט הצליחה הטכנולוגיה להקל את משא תחזוקת הבית ולחסוך זמן רב ולאפשר את היציאה לעבודה. אין צורך עוד לרחוץ כלים ולנגבם, יש מדיח (שיהיה בריא). כבר לא מרתיחים דודים או סירים של כביסה כדי לכבס את הבגדים והמצעים, יש מכונת כביסה (נשמה טובה) וכדומה. הזמן שפינתה הטכנולוגיה נתפס הן על ידי עבודה מחוץ לבית והן על ידי טכנולוגיות אחרות: בתחילה הייתה זו הטלוויזיה ששדרה תכניות לעקרת הבית ומאוחר יותר הטלפון הנייד ושפע יישומיו.
יום שישי אחד, ארחנו ל”ארוחת שבת” משלחת של עשרה חוקרים מאוניברסיטת אילינוי. חשבתי איך אני משתלבת עם כל הגברים סביב השולחן (יש לי ארבעה משלי). אבל ציפתה לי הפתעה, כמעט חצי מהחוקרים היו נשים, והבכיר שבהם, הדיקן, היה היא, דיקנית. המשלחת נפגשה עם חוקרים באוניברסיטת תל אביב, שכולם היו גברים. כשנפגשו עם חוקרי האוניברסיטה העברית, פגשו גם בנשים חוקרות ובעלות מעבדות משלהן. כששאלו ממה נובעים ההבדלים, ענינו מבויישים (כולנו בוגרי אוניברסיטת תל אביב), שאוניברסיטת תל אביב שמרנית יותר! ממשלת בנט-לפיד מהווה תיקון משמעותי למעמד האישה!
הספר “נשים קטנות” פורסם בשני חלקים בשנים 1868 ו- 1869. הספר נכתב לאור בקשתו של המוציא לאור של לואיזה מיי אלקוט. הספר היה כל כך שונה מספרות הילדים שהייתה נהוגה בתקופה עד שהמו”ל החליט שלא להוציאו, אך בכל זאת, נתן את כתב היד לקריאה לאחייניתו הצעירה. לאור התלהבותה הגדולה פורסם הספר וזכה להצלחה מסחרית וספרותית מידית. הספר, שרוב הבנות קראו וקוראות בנעוריהן, מציג את סיפור חייהן של ארבע אחיות מילדותן ועד בגרותן.
שמו של הספר נובע מהנושא העיקרי שבו הוא עוסק – ההתבגרות של הנשים הקטנות, הילדות שהפכו לבוגרות. הסיפור מובא מתוך עיניה ותפיסתה של ג’ו, אחת האחיות. בלשון יותר אקדמית, ג’ו היא נקודת התצפית של הסגה המשפחתית. ג’ו מארץ’ איננה “אישה קטנה” כפי ש”האישה הקטנה” של אפרים קישון, איננה אישה קטנה. אצל קישון השימוש בביטוי “האישה הקטנה” הוא ציני, בבחינת היא גם אישה וגם נמוכה, אבל למעשה היא גדולה: היא הקובעת, המחליטה, המבצעת, או בלשון העם “השולטתתתת.”
ג’ו היא גם הדמות המפותחת ביותר בסיפור מבחינה ספרותית, והיא הדומה ביותר באופייה ובתולדות חייה לסופרת. היא סוג של נערה-בן, שאיננה מייחסת חשיבות להבדלים בין המגדרים, עקשנית וחולמת על קריירה של סופרת, על הצלחה ומימוש החלומות. בסוף המאה ה- 19 הייתה דמותה של ג’ו יוצאת דופן ואסרטיבית מאוד עד שנחשבה לסוררת, כיוון שלא פעלה לפי המוסכמות של התקופה.
כשאנו קוראים היום את הספרים המעשים של הגיבורות נראים לנו מובנים וברורים מאליהם. ברור שכל ילדה חולמת על הצלחה ועל כך שהיא שווה בכוחה ובמעמדה לגבר (גם אם לא כוח פיסי, ברוך). אך בעידן הקרינולינות נחשבה גישתה של ג’ו כיוצאת דופן ואף מרדנית. היא העצימה דורות רבים של קוראות והיוותה השראה לעולם שוויוני יותר. שמו של הספר איננו מעיד על הווייתו אלא מהווה משחק מילים – קטנות מבחינת ערך לעומת צעירות מבחינת גיל וקטנות מבחינת גובה. באנגלית ניתן להשתמש במילה little לשני הפירושים.
סייפא: “שם, הרחק, באור השמש, נמצאות שאיפותי הרמות ביותר. ייתכן שלא אגיע אליהן, אבל אני יכולה להרים את מבטי ולראות את יופיין, להאמין בהן ולנסות ללכת בעקבותיהן.” לואיזה מיי אלקוט
