סוף הוא התחלה חדשה

שוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות. אז מופיעים להם כמה עננים בשמים. החצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”תחילת הלימודים“. אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית.

ברדיו מפרסמות חנויות הרהיטים, המזרנים והציוד המשרדי, לכבוד תחילת הלימודים, על הנחות ענק. העיתונים הופכים להיות כבדים מאוד, לא מעומס הכתבות, אלא מעומס ה”מבצעים”. יש גם חוברות של הרשתות הגדולות, ואפילו מבצע לחדר כושר! בשבוע האחרון, ממש-ממש לפני תחילת הלימודים, הופיעו גם פרסומות של חברות המחשבים. ברור, מי יכול ללמוד ללא מחשב חדש? ואם כבר מתחדשים, טלפון שווה לא צריך?

אז מה אם לא צריך את ספרי הלימוד כי יש אותם במחשב. ממילא לא מספיקים לגמור את החומר, כי יש המון נושאים “יותר חשובים.” אז מה אם לא צריך שולחן וכיסא כי הילד יעשה שיעורים בשכיבה על השטיח, מול הטלוויזיה, ברור!  (אם יעשה, ברוך!) ובכלל לא יהיו שיעורי בית כי זה לא מתאים. לחלופין, יהיו “פרויקטים!” מיצג לראש השנה: הקליטו פיוטים (בנייד); הביאו מאכלים (בצלחת); בנו (הכוונה להורים כמובן), דגם של סוכה,  הר געש, ועוד-ועוד.

וצביטה קטנה בלב, שמזכירה שלא אכנס לכתה בראשון בספטמבר, תחילת הלימודים. שלא אראה את העיניים הנוצצות של התלמידים שחוזרים לאחר החופשה, להתחלה חדשה. שלא אראה את המבטים הסקרניים שבוחנים את המורה החדשה, או המבוהלים, של תלמידים שכל שינוי הוא בשבילם סוג של טראומה בפני עצמה. קשה להסביר את הרגעים הקסומים הללו של תחילת השנה. התחלה חדשה בה הכול פתוח והרשות נתונה: יש מי שייקח את העתיד למקום חדש של למידה והנאה. יש מי שיישאר בדפוסים הקבועים שלו (לא הכול רע, ברוך,) ויש מי שייסוג לאחור. אבל בשעה הראשונה של היום הראשון הכול עוד אפשרי.

הדקות הראשונות של תחילת הלימודים הן הדקות היחידות בשנה שבהן אני מתגעגעת למערכת החינוך. אינני יכולה לתאר את השינוי במערכת החינוך מאז שאני הייתי תלמידה, כשהמורה הייתה החוק והפוסק האחרון וההורים קבלו את דבריה ללא עוררין עד לאבסורד ממש. לא הייתי תלמידה שקטה. כשהיה לי משעמם דיברתי, כשהיה לי מה לומר – אמרתי, (לא הרבה השתנה עם השנים :-)). באחת השנים הייתה לי מחנכת ומורה מדהימה לספרות. אבל היא הייתה מעיפה אותי החוצה, כמעט באופן אוטומטי. ואני הייתי יוצאת בכעס (אין “לא רוצה”, ברוך) ועומדת במסדרון כשאוזני דבוקה לדלת הכיתה כדי לא להפסיד את השיעור. אז מה, ברוך, אם לא דיברתי? המורה אמרה שכן!

אבל נסתרות דרכי האל … חליתי באדמת, והייתי בבית – בעוצר – עשרה ימים. באחד הימים, החברה הכי טובה שלי באה לתת לי שיעורים (ברור שאני צריכה להשלים.) היא ספרה לאימא שלי, כשהיא מתגלגלת מצחוק, שהוציאו אותי היום מהכיתה. אימא שלי אמרה שלא יצאתי מהבית, אז איך? והחברה ספרה, שזה לא הפריע למורה, כשהיה קצת רעש, להוציא אותי. 

כך התחיל השינוי ביחסי המורה-תלמיד. אימא שלי חזרה איתי לבית הספר והסבירה למורה את דעתה על ההוצאה הקבועה שלי מהכיתה. מאותו יום הצלחתי ללמוד ספרות בישיבה. אבל הדברים יצאו מכלל שליטה. היום, המורה מבקשת רשות מההורים להוציא את התלמיד מהכיתה אם הוא יפריע לכתה ללמוד.

סייפא: כפי שאמרו רבותינו: “סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר.”