שוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות. אז מופיעים להם כמה עננים בשמים. החצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”תחילת הלימודים“. אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית.
ברדיו מפרסמות חנויות הרהיטים, המזרנים והציוד המשרדי, לכבוד תחילת הלימודים, על הנחות ענק. העיתונים הופכים להיות כבדים מאוד, לא מעומס הכתבות, אלא מעומס ה”מבצעים”. יש גם חוברות של הרשתות הגדולות, ואפילו מבצע לחדר כושר! בשבוע האחרון, ממש-ממש לפני תחילת הלימודים, הופיעו גם פרסומות של חברות המחשבים. ברור, מי יכול ללמוד ללא מחשב חדש? ואם כבר מתחדשים, טלפון שווה לא צריך?
אז מה אם לא צריך את ספרי הלימוד כי יש אותם במחשב. ממילא לא מספיקים לגמור את החומר, כי יש המון נושאים “יותר חשובים.” אז מה אם לא צריך שולחן וכיסא כי הילד יעשה שיעורים בשכיבה על השטיח, מול הטלוויזיה, ברור! (אם יעשה, ברוך!) ובכלל לא יהיו שיעורי בית כי זה לא מתאים. לחלופין, יהיו “פרויקטים!” מיצג לראש השנה: הקליטו פיוטים (בנייד); הביאו מאכלים (בצלחת); בנו (הכוונה להורים כמובן), דגם של סוכה, הר געש, ועוד-ועוד.
הדקות הראשונות של תחילת הלימודים הן הדקות היחידות בשנה שבהן אני מתגעגעת למערכת החינוך. אינני יכולה לתאר את השינוי במערכת החינוך מאז שאני הייתי תלמידה, כשהמורה הייתה החוק והפוסק האחרון וההורים קבלו את דבריה ללא עוררין עד לאבסורד ממש. לא הייתי תלמידה שקטה. כשהיה לי משעמם דיברתי, כשהיה לי מה לומר – אמרתי, (לא הרבה השתנה עם השנים :-)). באחת השנים הייתה לי מחנכת ומורה מדהימה לספרות. אבל היא הייתה מעיפה אותי החוצה, כמעט באופן אוטומטי. ואני הייתי יוצאת בכעס (אין “לא רוצה”, ברוך) ועומדת במסדרון כשאוזני דבוקה לדלת הכיתה כדי לא להפסיד את השיעור. אז מה, ברוך, אם לא דיברתי? המורה אמרה שכן!
כך התחיל השינוי ביחסי המורה-תלמיד. אימא שלי חזרה איתי לבית הספר והסבירה למורה את דעתה על ההוצאה הקבועה שלי מהכיתה. מאותו יום הצלחתי ללמוד ספרות בישיבה. אבל הדברים יצאו מכלל שליטה. היום, המורה מבקשת רשות מההורים להוציא את התלמיד מהכיתה אם הוא יפריע לכתה ללמוד.
סייפא: כפי שאמרו רבותינו: “סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר.”
היה חסר איזה פוסט שלך,עים ההומור שלך.
תודה
תודה סנדרה
היתה ותמיד תהיה המורה הכי טובה ומעל הכל הפנסיונרית הכי טובה
הי חווש,
כרגיל אני מחכה לפוסטים שלך בכיליון עיניים, כרגיל את מצחיקה אותי וגם מעוררת בי מחשבות, אז תמשיכי לכתוב ולהלהיב, להעלות שאלות ולהעביר ביקורת,
אוהבת את סגנון כתיבתך – ומי אם לא- חברתך הטובה ש”קשקשה” אתך בשיעורים
רוני