סוף הוא התחלה חדשה

תמונה של חצביםשוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות ואז מופיעים להם שני עננים בשמים והחצבים פורחים בקיסריה! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”התחלת הלימודים“. אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית.

ברדיו מפרסמות חנויות הרהיטים, המזרנים והציוד המשרדי ומצהירים על הנחות ענק. העיתונים הופכים להיות כבדים מאוד, לא מעומס הכתבות, אלא מעומס ה”מבצעים”, ויש גם חוברות של הרשתות הגדולות, ואפילו מבצע לחדר כושר! בשבוע האחרון, ממש-ממש לפני תחילת הלימודים, הופיעו גם הפרסומות של חברות המחשבים. ברור, מי יכול ללמוד ללא מחשב חדש? ואם כבר מתחדשים, טלפון שווה לא צריך?

אז מה אם לא צריך את ספרי הלימוד כי יש אותם במחשב וממילא לא מספיקים לגמור את החומר כי יש המון נושאים “יותר חשובים”. אז מה אם לא צריך שולחן וכיסא כי הילד יעשה שיעורים בשכיבה על השטיח, מול הטלוויזיה, ברור!  (אם יעשה, ברוך) אז מה אם לא יהיו שיעורי בית כי זה לא מתאים, או לחלופין הם יהיו “פרויקט”: מיצג לראש השנה: הקליטו פיוטים (בנייד), הביאו מאכלים (בצלחת); בנו (הכוונה להורים כמובן), דגם של סוכה,  הר געש, ועוד-ועוד.

תמונה של כתהוצביטה קטנה בלב, שמזכירה שלא אכנס לכתה בראשון בספטמבר, שלא אראה את העיניים הנוצצות של התלמידים שחוזרים לאחר החופשה, שלא אראה את המבטים הסקרניים שבוחנים את המורה החדשה, או המבוהלים, של התלמידים שכל שינוי הוא בשבילם סוג של טראומה מפני הבאות. קשה להסביר את הרגעים הקסומים הללו שבהם הכול פתוח והרשות נתונה: יש מי שייקח את העתיד למקום חדש של למידה והנאה, יש מי שיישאר בדפוסים הקבועים שלו (לא הכול רע, ברוך) ויש מי שייסוג לאחור. אבל בשעה הראשונה של היום הראשון הכול עוד אפשרי.

הדקות הראשונות של שנת הלימודים הן הדקות היחידות בשנה שבהן אני מתגעגעת למערכת החינוך. אינני יכולה לתאר את השינוי במערכת החינוך מאז שאני הייתי תלמידה, כשהמורה הייתה החוק והפוסק האחרון וההורים קבלו את דבריה ללא עוררין עד לאבסורד ממש. לא הייתי תלמידה שקטה. כשהיה לי משעמם דיברתי, כשהיה לי מה לומר – אמרתי, (לא הרבה השתנה עם השנים :-)). באחת השנים הייתה לי מחנכת ומורה מדהימה לספרות. אבל היא הייתה מעיפה אותי החוצה, כמעט באופן אוטומטי. ואני הייתי יוצאת בכעס (אין “לא רוצה”, ברוך) ועומדת במסדרון כשאוזני דבוקה לדלת הכיתה כדי לא להפסיד את השיעור. אז מה, ברוך, אם לא דיברתי? המורה אמרה שכן!

teacherאבל נסתרות דרכי האל … חליתי באדמת, והייתי בבית – בעוצר. באחד הימים, כשבאה החברה הכי טובה שלי לתת לי שיעורים (ברור שאני צריכה להשלים) היא ספרה לאימא שלי, כשהיא מתגלגלת מצחוק, שהוציאו אותי היום מהכיתה. אימא שלי אמרה שלא יצאתי מהבית, אז איך? והחברה ספרה, שזה לא הפריע למורה, כשהיה קצת רעש, להוציא אותי. 

כך התחיל השינוי ביחסי המורה-תלמיד. אימא שלי חזרה איתי ללימודים והסבירה למורה את דעתה על ההוצאה הקבועה שלי מהכיתה. מאותו יום הצלחתי ללמוד ספרות בישיבה. אבל הדברים יצאו מכלל שליטה והיום המורה מבקשת רשות מההורים להוציא את התלמיד מהכיתה אם הוא יפריע לכתה ללמוד.

סייפא: כפי שאמרו רבותינו: “סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר.”

2 thoughts on “סוף הוא התחלה חדשה”

  1. הי חווש,

    כרגיל אני מחכה לפוסטים שלך בכיליון עיניים, כרגיל את מצחיקה אותי וגם מעוררת בי מחשבות, אז תמשיכי לכתוב ולהלהיב, להעלות שאלות ולהעביר ביקורת,
    אוהבת את סגנון כתיבתך – ומי אם לא- חברתך הטובה ש”קשקשה” אתך בשיעורים
    רוני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *