אף אחד לא שוכח את תכניתו של חיים הכט “בין כרכור לסינגפור.” לא בגלל שכרכור היא מושבה, אלא בגלל שסינגפור נראתה כל כך טוב בתכנית שתפסנו את הראש ושאלנו למה זה למה זה לא יכול להיות גם אצלנו. התכנית בהחלט העלתה את המודעות הישראלית לאי-מדינה הזה, אך מעטים יודעים עד כמה עזרה ישראל לסינגפור להגיע לכך. נהג המונית שפגשנו באחת מנסיעותינו, שאל אותנו מהיכן אנחנו. כשענינו שמישראל הוא יצא מגדרו. “הייתי שם,” אמר, “איזו ארץ נהדרת. לפני הרבה שנים, בסיני, התאמנו שם במשך שנה עם הצבא הישראלי.” הוא זכר הרבה דברים משהותו והספיק לבקר בכל הארץ. הסתבר, שכשנפרדה סינגפור ממלזיה, שאליה הייתה קשורה, והכריזה על עצמאות, חיפשה מי מעמי העולם מוכן לאמן את הצבא שלה. היחידה שהסכימה הייתה ישראל. מאז שומרת סינגפור נקודה חמה בלב לישראל.
המבנה המוכר ביותר בהקשר לסינגפור הוא מלון ה”מרינה ביי,” המפורסם בעולם (התמונה למעלה). המבנה הוא בעצם שלושה גורדי שחקים, הנושאים על כתפיהם מבנה דמוי ספינה, שבה יש בר, מצפה, טיילת ובריכת “אין סוף.” וגם כאן נמצא קשר לישראל – המבנה תוכנן על ידי האדריכל משה ספדי הישראלי-קנדי. המבנה מאוד מרשים, אך מעטים יודעים ששטחו במקור היה חלק מהים, והוא בנוי על אדמה מיובשת. סינגפור היא אי קטנטן, כ- 700 קמ”ר (עם שטחים מיובשים). על מנת להגדיל את שטחה היא מיבשת את הים, פשוטו כמשמעו. אדמה מועברת אל הים ומושקעת בתוכו עד ליצירת המשך לאדמה הקיימת. במשך 20 שנה מתייצב החול עד למידה שהוא בטוח לבנייה ומגורים. היום יש בסינגפור שני אזורים מיובשים, שממתינים להתייצבותם.
על מנת לאפשר מגורים לכמה שיותר אנשים בשטח קטן, גם בנייני המגורים הם גורדי שחקים, אך הם מפוארים פחות וגם אותם מחליפים כל מספר שנים. הממשלה היא שהורסת ובונה, והיא גם זו שמאכלסת את הדירות. בסינגפור רק האנשים העשירים מאוד רוכשים בתים. כל השאר מקבלים את הבתים מהממשלה בהתאם לגודל המשפחה, ואין הם צריכים לשלם אגורה על כך ומחיר סמלי על השירותים הנלווים, תחזוקה, חשמל, מים וכו’. אכלוס הבניין נעשה בשיטת אינטגרציה המכונה Chinese-Malay-Indian-Other) CMIO). כלומר, כל בניין יאוכלס לפי מפתח אחוזים קבוע – 75% ממוצא סיני, 22% מוצא מלאי, 8% ממוצא הודי ו”אחרים.” מצד אחד הדבר מונע את הקיפוח של קבוצות המיעוט (דימונה, ברוך), אך יחד עם זאת, היותם מפוזרים מקשה עליהם קבלת שירותי דת, חברה ותרבות המיוחדים להם, ואף למצוא קונה לדירתם.
היסטוריה זו קובעת במידה רבה את הרכב האוכלוסייה באי. בתחילה התגוררו באי מלאיים, שהגיעו ממלזיה השכנה והקימו באי כפרים קטנים. הם עסקו בדיג ובשוד ימי. הסוחרים הסיניים שהגיעו לאי היו גברים והם מצאו בנות זוג תושבות המקום בקשרי נישואין, אך לעיתים גם ללא נישואין. ילדיהם כונו פראנקנים. היום הם נחשבים לאצולת המקום בגלל השייכות ארוכת השנים שלהם למקום. בתיהם שומרו ועברו בירושה מדור לדור (התמונה שלמעלה). באי גם מוזיאון, המתעד את ההיסטוריה והמנהגים שלהם (שווה ביקור).
סייפא: “וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ” (ויקרא כו, פסוק י)