אף אחד לא שוכח את תכניתו של חיים הכט “בין כרכור לסינגפור.” לא בגלל שכרכור היא מושבה, אלא בגלל שסינגפור נראתה כל כך טוב בתכנית שתפסנו את הראש ושאלנו למה זה למה זה לא יכול להיות גם אצלנו. התכנית בהחלט העלתה את המודעות הישראלית לאי-מדינה הזה, אך מעטים יודעים עד כמה עזרה ישראל לסינגפור להגיע לכך. נהג המונית שפגשנו באחת מנסיעותינו, שאל אותנו מהיכן אנחנו. כשענינו שמישראל הוא יצא מגדרו. “הייתי שם,” אמר, “איזו ארץ נהדרת. לפני הרבה שנים, בסיני, התאמנו שם במשך שנה עם הצבא הישראלי.” הוא זכר הרבה דברים משהותו והספיק לבקר בכל הארץ. הסתבר, שכשנפרדה סינגפור ממלזיה, שאליה הייתה קשורה, והכריזה על עצמאות, חיפשה מי מעמי העולם מוכן לאמן את הצבא שלה. היחידה שהסכימה הייתה ישראל. מאז שומרת סינגפור נקודה חמה בלב לישראל.
המבנה המוכר ביותר בהקשר לסינגפור הוא מלון ה”מרינה ביי,” המפורסם בעולם (התמונה למעלה). המבנה הוא בעצם שלושה גורדי שחקים, הנושאים על כתפיהם מבנה דמוי ספינה, שבה יש בר, מצפה, טיילת ובריכת “אין סוף.” וגם כאן נמצא קשר לישראל – המבנה תוכנן על ידי האדריכל משה ספדי הישראלי-קנדי. המבנה מאוד מרשים, אך מעטים יודעים ששטחו במקור היה חלק מהים, והוא בנוי על אדמה מיובשת. סינגפור היא אי קטנטן, כ- 700 קמ”ר (עם שטחים מיובשים). על מנת להגדיל את שטחה היא מיבשת את הים, פשוטו כמשמעו. אדמה מועברת אל הים ומושקעת בתוכו עד ליצירת המשך לאדמה הקיימת. במשך 20 שנה מתייצב החול עד למידה שהוא בטוח לבנייה ומגורים. היום יש בסינגפור שני אזורים מיובשים, שממתינים להתייצבותם.
לא רק ה”מרינה ביי” הוא גורד שחקים, רוב בנייני סינגפור הם גורדי שחקים, הנותנים תחושה של חדשנות ועושר. בסינגפור “מחליפים” בניינים לאחר 20 שנה. מזג האוויר באי הוא טרופי, 100% לחות וטמפרטורה של 300 לאורך כל השנה. הלחות הגבוהה והחום מאיצים את הבלאי של הבניינים. לכן, לאחר 20 שנה, מורידים את הבניין ובונים על גביו בניין חדש ומודרני בחומרים החדשניים שפותחו בינתיים. האזור המסחרי של העיר כולו גורדי שחקים חדשים, מצופי זכוכית ומרשימים מאוד.
על מנת לאפשר מגורים לכמה שיותר אנשים בשטח קטן, גם בנייני המגורים הם גורדי שחקים, אך הם מפוארים פחות וגם אותם מחליפים כל מספר שנים. הממשלה היא שהורסת ובונה, והיא גם זו שמאכלסת את הדירות. בסינגפור רק האנשים העשירים מאוד רוכשים בתים. כל השאר מקבלים את הבתים מהממשלה בהתאם לגודל המשפחה, ואין הם צריכים לשלם אגורה על כך ומחיר סמלי על השירותים הנלווים, תחזוקה, חשמל, מים וכו’. אכלוס הבניין נעשה בשיטת אינטגרציה המכונה Chinese-Malay-Indian-Other) CMIO). כלומר, כל בניין יאוכלס לפי מפתח אחוזים קבוע – 75% ממוצא סיני, 22% מוצא מלאי, 8% ממוצא הודי ו”אחרים.” מצד אחד הדבר מונע את הקיפוח של קבוצות המיעוט (דימונה, ברוך), אך יחד עם זאת, היותם מפוזרים מקשה עליהם קבלת שירותי דת, חברה ותרבות המיוחדים להם, ואף למצוא קונה לדירתם.
שיטת האינטגרציה נוסדה עם הכרזת העצמאות של סינגפור. היא באה כניסיון ליצור אומה מהעמים העיקריים המרכיבים את סינגפור. על מנת להבין את הרכב האוכלוסייה יש ללכת להיסטוריה, לתחילתה של סינגפור. היא הייתה נמל ומרכז מסחרי, צומת, במעבר בין אסיה לאירופה, אך בשנת 1613 שרפו אותה מגלי העולם הפורטוגלים. 200 שנה מאוחר יותר, קצין אנגלי בשם ראפלס רכש באי אדמה והיה הראשון לגלות את הפוטנציאל הטמון באי ובמיקום המיוחד שלו. על האדמה הביצתית שרכש הקים נמל פטור ממיסים ואליו החלו לנהור סוחרים רבים. במיקומו, האי מחבר בין האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט ושולט על מיצר מלאקה, שדרכו עובר כרבע ממטען הסחר העולמי. לכן, הפך אזור המצר לאזור מועדף על שודדי הים. בשנת 2000 היו באזור כ- 220 תקיפות באזור, אך מאמץ משותף של סינגפור, מלזיה ואינדונזיה הביא לירידה ניכרת בתחילת המאה ה- 21.
היסטוריה זו קובעת במידה רבה את הרכב האוכלוסייה באי. בתחילה התגוררו באי מלאיים, שהגיעו ממלזיה השכנה והקימו באי כפרים קטנים. הם עסקו בדיג ובשוד ימי. הסוחרים הסיניים שהגיעו לאי היו גברים והם מצאו בנות זוג תושבות המקום בקשרי נישואין, אך לעיתים גם ללא נישואין. ילדיהם כונו פראנקנים. היום הם נחשבים לאצולת המקום בגלל השייכות ארוכת השנים שלהם למקום. בתיהם שומרו ועברו בירושה מדור לדור (התמונה שלמעלה). באי גם מוזיאון, המתעד את ההיסטוריה והמנהגים שלהם (שווה ביקור).
הקמת הנמל על ידי ראפלס יצרה צורך בכוח אדם זול, שעליו ענו מהגרי תעסוקה מסין ומהודו, שהגיעו לעבוד באי למשך מספר שנים ואז חזרו לארצם ולמשפחתם, אך חלקם השתקעו באי. הסינים עבדו כפועלים במטעים ובמכרות וההודים היו סבלים בנמל ובמחסנים ועסקו גם בבניין. כך הוקמו הרובע ההודי, הרובע הסיני והרובע הערבי והם משמרים באופן אותנטי את בתי התקופה, נמוכים, עד שתי קומות. ברבעים אלה ניתן לראות את המורשת התרבותית, הן במקדשים ובפגודות והן בחנויות המוכרות סחורות אופייניות. לדוגמה, ברובע ההודי בולט המקדש ההינדואיסטי העתיק ביותר, Sri Mariamman Temple, הפעיל גם היום (בתמונה). הדרך לשם רצופה בחנויות בדים, להכנת הסארי המסורתי, ובחנויות תכשיטים, המעוצבים בהתאם למסורת ההודית. רבעים עתיקים אלה שומרו לצד גורדי השחקים והם חיים זה לצד זה (מאחורי המקדש בתמונה).
סייפא: “וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ” (ויקרא כו, פסוק י)
