כשגיליתי באוטווה, שלמרות ש”עונת התיירות” בהגדרתה הרשמית הסתיימה, אבל יש בה המון תיירים, חשבתי שאולי בעצם אין יותר “עונת תיירות”. אנשים מטיילים לאורך כל השנה. הגשם, ובוודאי השלג, אינם מרתיעים עוד. לכן, החלטתי לממש חלום ישן שלי. בשנת 1998 התקיימה בליסבון תערוכת אקספו גדולה. לא היה לי מושג איזו תערוכה זו, אבל האפשרות, לטייל בין ביתנים ולראות דברים חדשים, קסמה לי מאוד וניסיתי לראות אם ביקור בתערוכה הוא בכלל אפשרות. גיליתי שאין טיסות ישירות לליסבון ועלויות הכניסה לתערוכה מאוד גבוהות. למרות שזנחתי את הרעיון נשארה בליבי פינה חמה לעיר ליסבון.
שנים לאחר מכן, כשפתחתי את הקו לארה”ב חשבתי, שאם אעשה עצירת ביניים בליסבון, אז זמן הטיסה יתקצר. הרי ליסבון נמצאת בקצה המערבי של יבשת אירופה ואליה טסים כ- 5 שעות. וממנה לארה”ב זה רק לחצות את האוקיינוס האטלנטי! אל תגידו שאין הגיון במה שאני אומרת, כי יש. הבעיה היחידה היא עם המציאות. ראשית, בגלל העובדה שאין טיסות ישירות מישראל, הטיסה לליסבון לוקחת יותר זמן (שתי המראות, שתי נחיתות, שתי בדיקות דרכונים ושני בידוקים ביטחוניים, ברוך). שנית, בין ליסבון לניו יורק המרחק הוא כ-5,500 ק”מ ולא פסיעה, כפי שצייר לי הדמיון.
אחרי ההקדמה הכול-כך ארוכה אני רוצה להצהיר: נסענו לפורטוגל והיינו גם בליסבון. כן, כן בחודש נובמבר! הכנתי לכל אטרקציה בחוץ גם פעילות בפנים, אך למזלנו זכינו בתשעה ימי שמש פז זוהרת. האמת היא שיש הרבה יותר לראות בחוץ מאשר בפנים. פורטוגל היא ארץ הררית במרכזה ובצפונה, ורוב הערים עתיקות מאוד. כדי להקשות על כיבושן, רובן שוכנות בפסגות ההרים או הגבעות, המצריכים טיפוסים תלולים. הפורטוגלים מתמודדים עם פני השטח הללו בעזרת כלי תחבורה שונים ומשונים, מעליות, רכבלים, קרוניות ותחבורה ציבורית טובה.
נכון, שום דבר לא השתנה – עדיין אין טיסות סדירות בין ישראל לפורטוגל, אלא בעונת הקיץ, שאז מפעילות ארקיע וישראייר, פעם בשבוע, טיסה לליסבון. אבל כבר אמרו חכמינו: “אם נותנים לך לימונים – תעשה מהם לימונדה”. ניצלנו את העובדה שהטיסות מחייבות עצירת ביניים כדי לטוס אל פורטו ולחזור מליסבון ללא תוספת עלות. טסנו עם חברת “טורקיש איירליין“, שעומדת יפה בלוחות הזמנים, אך המטוסים הפנים-אירופאיים שלה הם קופסאות סרדינים מהמאה הקודמת.
ואם כבר מדברים על סרדינים, הסרדינים הם המאכל הלאומי של פורטוגל, היושבת לחוף ימים. אין מסעדה המכבדת את עצמה שלא מציעה צורה כלשהיא של סרדינים. אין אלה הסרדינים שאנחנו מכירים בישראל מקופסאות הסרדינים, קטנים וצפופים, אלא גדולים יותר וצריך לפלט אותם. אנחנו אכלנו סרדינים בטמפורה שהיו מאוד טעימים ואנחנו לא אנשי דגים. ולא רק זאת, אלא יש גם חנויות ייעודיות למכירת קופסאות סרדינים למטרת מזכרות או מתנות.
מעבר לנושא הדייג יש לפורטוגל מאכלים מסורתיים. הפרנצ’סינה הוא מאכל עממי, שניתן למצוא בבתי האוכל המהיר; סנדוויץ’ גדוש בבשר (לבחירה), שעליו שמו פרוסת גבינה וחיממו היטב. (לא ממש התלהבתי, ברוך). המאכל הטעים באמת הם הקרוקטים (בתמונה ימין). הקרוקט הוא קציצה בצורת גליל או כדור, המצופה בפירורי לחם ומטוגנת בשמן עמוק. בפורטוגל מכינים קרוקטים מכל דבר אפשרי: מבקר, שרימפס, עוף, נקניקיות (טחונות), פטריות וכו’. הם מוגשים עם רוטב, והם כל-כך טעימים!!!
הפורטוגלים אוהבים מאפים מתוקים ויש להם כמות מדהימה של מאפיות. אך גם במתוקים יש מאכל לאומי – Pastel de Nata, שהיא קלתית האפויה משכבות דקיקות של בצק פילו וממולאת בפודינג ווניל (בתמונה בראש הפוסט). המאכל מצוי בכל מאפיה, בית קפה, מסעדה, בית אוכל המכבד את עצמו והוא מופיע גם בגדלים שונים. כשהוא עשוי באופן מסורתי הוא מעדן, אמנם רב קלוריות. חלונות הראווה מציגים כל טוב: קרם שניט, סופגניות, נשיקות ענקיות! ראו הוזהרתם!
סייפא: “אם אין לחם תאכלו עוגות” מארי אנטואנט
