אחת התוצאות של העידן הדיגיטלי היא עושר המידע. פעם היה המידע מצוי רק אצל אנשי מקצוע, והיינו נשמעים למוצא פיהם מבלי לחשוב פעמיים או לערער. אם הרופא אמר שהפצעים של הילד הם עקיצות של יתושים היינו מקבלים את פסק הדין באהבה. המדקדקים היו שואלים מה אפשר לעשות כדי שזה לא יגרד כל כך. המהדרין היו מעדכנים את הרופא ומספרים לו שבגן יש ילד אחד שגם הוא קבל את הפצעים האלה ועכשיו הוא מאושפז. הרופא היה עונה בסבלנות לשאלות, מרגיע את ההורים ואת החולה והכל היה בא בשלום על מקומו. עם פריצתו של האינטרנט לחיינו, גם ההורים הפכו לרופאים. הם מגיעים לרופא בעצם כדי לאשר את הבחנתם ולקבל לפיה טיפול, ואם הרופא לא מסכים לאבחנה הם מסבירים לו שככה כתוב באינטרנט.
בעבר, אם הסייד אמר שהסיוד יעלה חמשת אלפים שקל לא חשבנו שהמחיר גבוה ולא ממש קשור למהות העבודה. החישוב לקח בחשבון דברים שונים כגון: את כמות העבודה המוזמנת שיש לו כבר; האם זו העונה הבוערת? אולי המחיר מופקע כי אין להם חשק לעשות את התיקון? הכי הרבה היינו מתחילים דיון לגבי המחיר כי מקובל להתמקח. אז כדי לא לצאת בהרגשה שאנחנו פראיירים היה מתנהל ויכוח לגבי המחיר. אבל לחשוב שאין קשר בין העבודה לבין המחיר? לא עלה על דעתנו. היום, לפני שאנחנו מרימים טלפון לבעל מקצוע כלשהו, אנחנו עורכים סקר מקיף באינטרנט. אנחנו בודקים מהם החומרים ומחיריהם, מחירים של בעלי מקצוע מתחרים, את יושרו של בעל המקצוע, מהן חוות הדעת הקיימות עליו וכד’. המהדרים גם ישאלו בקבוצות שהם חברים בהן: מי יכול להמליץ על שיפוצניק רציני שגם מסיים את העבודה לפני שעובר לעבודה אחרת?
לכאורה זה נשמע ממש מצוין. עשינו עבודת שטח, יש לנו מידע בנושא ואנחנו יודעים מה לשאול את הרופא או איך לבחור בעל מקצוע שיש לאנשים ניסיון טוב אתו. אך למעשה יש פה הטיה גדולה. הדוגמה הברורה ביותר היא בנושא הרפואה. ברור ומובן מאליו שאין לנו הידע שיש לרופא, כל רופא. הוא הרי למד לפחות שבע שנים, ואם הוא מומחה אז עוד חמש שנים, על מנת להסתכל על הפצעים של הילד. הוא מכיר אלפי צורות של פצעים ויודע מי הוא מה. לא כמונו, שניסינו להשוות את הפצעים אל כל התמונות שמצאנו באינטרנט. שאלה אחרת היא שאלת האמון. אם לא סומכים על הרופא ולא מאמינים לרמת הידע וכישורי הדיאגנוזה שלו – חפשו אחר. עזבו את המידע באינטרנט. הוא יהפוך אתכם רק לחרדתיים יותר כיוון שהאינטרנט, כמו התקשורת, מציגות בעיקר את יוצא הדופן, את הקיצוני.
אך גם בנושאים מקצועיים אחרים אין לנו המידע שיש לאדם שזהו מקצועו. הוא בעל ניסיון וידע מקיפים יותר ממה שאנחנו יכולים למצוא באינטרנט. כך לדוגמה, אנחנו נתפסים לשם של חומר מסוים שיש עליו המלצות באינטרנט. אנחנו מודיעים לבעל המקצוע שאנחנו חייבים אותו כי רק הוא, לדעתנו, הכי מתאים לבית שלנו. אבל, כשבעל המקצוע, שיודע יותר, אומר שלדעתו דווקא חומר אחר הוא המתאים, וגם מנמק את דבריו, אנחנו נשארים אובדי עצות. את שם החומר שאומר האיש לא שמענו מעודנו. אז מה נשים אותו בהמתנה ונלך לחפש בגוגל מהו החומר? נגיד לבעל המקצוע שלא שמענו על החומר הזה אף פעם? אז איזה מבינים אנחנו ולמה בקשנו את האחר?
הנגישות של שפע המידע הופכת לעיתים להיות “יותר מדי,” לעודפות מידעית. אם קבלנו המלצות על חמישה בעלי מקצוע, אנחנו צריכים לקבל החלטה, לבחור. אחד הנושאים הטעונים בחיים הוא נושא קבלת החלטות. ראשית, יש אנשים שמתקשים לקבל החלטות. הם הססניים מטבעם ומכירים בבעיה שלהם לבחור. לכן, הם יחפשו מישהו שיעזור או שיקבל עליו אחריות. אחרת, הם ידחו את ההחלטה עד כמה שאפשר ולא יחליטו לעולם. הם ימשיכו להתנדנד בין אפשרויות הבחירה. תארו לעצמכם איזו מעמסה נופלת על כתפיהם כשהם רואים את עושר המידע והחלופות הקיימות באינטרנט – יותר ממה שהעלו בדמיונם.
יש החלטות שהן מראש קשות יותר, החלטות שעוסקות בנושאי חיים ומוות. לדוגמה, ההחלטה שעשינו בעיצומה של מגפת הקורונה לנסוע לארצות הברית למרות שהיינו בקבוצת סיכון גבוהה העלולה להסתבך אם תחלה בקורונה. אמנם, כל ההחלטות הרפואיות הן החלטות קשות. אך בעבר, הרופאים היו מחליטים, ממליצים, או לפחות מכוונים את החולה, לסוג הטיפול הטוב ביותר לה לפי מצבה הבריאותי, הידע המדעי הקיים, ומדדים מקצועיים אחרים. היום, כל חולה מקבלת את כל האופציות העומדות לרשותה והיא שצריכה להחליט, כן ניתוח, לא ניתוח, כן טיפול כימי, ביולוגי, הקרנות וכדומה. נראה שהרופאים, שפעם שקבלו על עצמם אחריות, העבירו אותה אל החולים. הבעיה היא שהחולים אינם אנשי מקצוע, ועד שיעשו את המחקר הדרוש באינטרנט יעבור זמן רב המסכן את חייהם; שלא לדבר על מידע שקרי המופץ ברשתות התקשורת ועל השרלטנים שיכולים לרפא כל מחלה בברכה, בנשיקה, או בסתם מישוש של הגוף, תמורת תשלום נאות.
אך גם לאנשים קלי החלטה ובחירה, יש סף הכלה. מגיע רגע שהם הולכים לאיבוד מעושר המידע, החלופות והאפשרויות, ואפילו האופציות הסותרות האחת את השנייה. ואז, או שגם הם לא מצליחים להגיע לשום החלטה ומרגישים אותה תחושת תסכול שמרגישים המתקשים בבחירה, או שהם מאמצים את החלופה האחרונה. זו בחירה מתוך “עייפות” שלא מתחשבת במידע או בשיקולי תועלת והפסד (בחירה מהבטן, ברוך.) טוענים נגד טראמפ, בין שלל טענות נוספות, שהוא מקבל החלטות על פי דעתו של האדם האחרון שאיתו שוחח.
גם האנשים שמתקשים בקבלת החלטות גדולות ומשמעותיות עושים עשרות החלטות קטנות בחיי היום-יום. לדוגמה, בבחירת הבגדים, בחירת סדר היום, הארוחות וכו’. בחירות אלה אינן מצריכות תהליך כל שהוא כיוון שהן מוטבעות מגיל קטן ואנחנו מבצעים אותן בהיסח הדעת. אך קבלת החלטה “משמעותית” יותר דורשת תשומת לב רבה יותר וקבלת אחריות על הבחירה או ההחלטה.
תחום קבלת ההחלטות כל כך מסובך שהוא נלמד היום באוניברסיטאות ויש לגביו גישות שונות. כעיקרון, קבלת החלטה היא תהליך ארוך ובעל מספר שלבים: הגדרת הצורך או המטרה, איסוף מידע, שקלול ה”בעד ונגד” לגבי כל אפשרות, ולבסוף – קבלת ההחלטה. בעוד ששני השלבים הראשונים פשוטים יחסית, שקילת החלופות היא תהליך ארוך הגוזל זמן רב. לכן אנחנו שמחים אם מישהו עושה עבורנו את הסינון הראשוני ומציג בפנינו מספר קטן של חלופות לבחירתנו.
כל בלוגר מתחיל יודע שכתבות שמתחילות במספר מושכות קהל. למשל, “ארבעה טיפים לשמירה על המשקל לאורך זמן,” או “4 האפליקציות החשובות ביותר לטלפון הסלולרי.” האטרקטיביות של כתבות מסוג זה הוא הסינון והצמצום של החלופות למספר קטן. לכן, כל זמן שהמספר נשאר קטן הגירוי לקריאה גדול, אך כשהמספר קופץ, 100 דברים לעשות בספרד, או 100 המלצות על מקומות שחייבים לבקר בהם לפחות פעם בחיים, אנו מוותרים מראש. למי יש סבלנות לקרוא רשימה של מאה מקומות? מי יכול לזכור אותם? מה שאנחנו מחפשים באינטרנט הוא דווקא את הממוקד, המסונן, ולא את עושר המידע.
סייפא: “אנחנו בטוחים תמיד ששגינו בהחלטה שזה עתה גמלה במוחנו.” אייזיק אסימוב
