איך הפך עושר המידע למעמסה על כתפנו?

איור של סטטוסקופאחת התוצאות של העידן הדיגיטלי היא עושר המידע. פעם היה המידע מצוי רק אצל אנשי מקצוע, והיינו נשמעים למוצא פיהם מבלי לחשוב פעמיים או לערער. אם הרופא אמר שהפצעים של הילד הם עקיצות של יתושים היינו מקבלים את פסק הדין באהבה. המדקדקים היו שואלים מה אפשר לעשות כדי שזה לא יגרד כל כך. המהדרין היו מעדכנים את הרופא ומספרים לו שבגן יש ילד אחד שגם הוא קבל את הפצעים האלה ועכשיו הוא מאושפז. הרופא היה עונה בסבלנות לשאלות, מרגיע את ההורים ואת החולה והכל היה בא בשלום על מקומו. עם פריצתו של האינטרנט לחיינו, ההורים הפכו לרופאים. הם מגיעים לרופא בעצם כדי לאשר את הבחנתם ולקבל לפיה טיפול.

בעבר, אם הסייד אמר שהסיוד יעלה חמשת אלפים שקל לא חשבנו שהמחיר גבוה ולא ממש קשור למהות העבודה. החישוב לקח בחשבון דברים שונים כגון: את כמות העבודה המוזמנת שיש לו כבר; האם זו העונה הבוערת? אולי המחיר מופקע כי אין להם חשק לעשות את התיקון? הכי הרבה היינו מתחילים דיון לגבי המחיר כי מקובל להתמקח. אז כדי לא לצאת בהרגשה שאנחנו פראיירים היה מתנהל ויכוח לגבי המחיר. אבל לחשוב שאין קשר בין העבודה לבין המחיר? לא עלה על דעתנו. היום, לפני שאנחנו מרימים טלפון לבעל מקצוע כלשהו, אנחנו עורכים סקר מקיף באינטרנט. אנחנו בודקים את המחירים, מהם החומרים, את יושרו של בעל המקצוע, מהן חוות הדעת הקיימות עליו וכד’. המהדרים גם ישאלו בקבוצות שהם חברים בהן:  מי יכול להמליץ על שיפוצניק רציני שגם מסיים את העבודה לפני שעובר לעבודה אחרת?

לכאורה זה נשמע ממש מצוין. עשינו עבודת שטח, יש לנו מידע בנושא ואנחנו יודעים מה לשאול את הרופא או איך לבחור בעל מקצוע שיש לאנשים ניסיון אתו. אך למעשה יש פה הטיה גדולה. הדוגמה הברורה ביותר היא בנושא הרפואה. ברור ומובן מאליו שאין לנו הידע שיש לרופא, כל רופא. הוא הרי למד לפחות שבע שנים, ואם הוא מומחה אז עוד חמש שנים, על מנת להסתכל על הפצעים של הילד. הוא מכיר אלפי צורות של פצעים ויודע מי הוא מה. לא כמונו, שניסינו להשוות את הפצעים אל כל התמונות שמצאנו באינטרנט. שאלה אחרת היא שאלת האמון. אם לא סומכים על הרופא ולא מאמינים לרמת הידע וכישורי הדיאגנוזה שלו – חפשו אחר. עזבו את המידע באינטרנט. הוא יהפוך אתכם רק  לחרדתיים יותר.

בחירה מתוך חלופותאך גם בנושאים מקצועיים אחרים אין לנו המידע שיש לאדם שזהו מקצועו. הוא בעל ניסיון וידע מקיפים יותר ממה שאנחנו יכולים למצוא באינטרנט. כך לדוגמה, אנחנו נתפסים לשם של חומר מסוים שיש עליו המלצות באינטרנט. אנחנו מודיעים לבעל המקצוע שאנחנו חייבים אותו כי הוא, לדעתנו, הכי מתאים לבית שלנו. אבל, כשבעל המקצוע, שיודע יותר, אומר שלדעתו דווקא חומר אחר הוא המתאים, וגם מנמק את דבריו, אנחנו נשארים אובדי עצות. את שם החומר שאומר האיש לא שמענו מעודנו. אז מה נשים אותו בהמתנה ונלך לחפש בגוגל מהו החומר? נגיד לבעל המקצוע שלא שמענו על החומר הזה אף פעם? אז איזה מבינים אנחנו ולמה בקשנו את האחר?

הנגישות של שפע המידע הופכת לעיתים להיות “יותר מדי,” לעודף מידע. אם קבלנו המלצות על חמישה בעלי מקצוע, אנחנו צריכים לקבל החלטה, לבחור. אחד הנושאים הטעונים בחיים הוא נושא קבלת החלטות. ראשית, יש אנשים שמתקשים לקבל החלטות. הם הססניים מטבעם והם גם מכירים בבעייתם זו. לכן, הם יחפשו מישהו שיעזור או שיקבל עליו אחריות. אחרת, הם ידחו את ההחלטה עד כמה שאפשר ולא יחליטו לעולם. הם ימשיכו להתנדנד בין אפשרויות הבחירה. תארו לעצמכם איזו מעמסה נופלת על כתפיהם כשהם רואים את עושר המידע והחלופות הקיימים באינטרנט – יותר ממה שהם דמיינו לעצמם. ועכשיו – לבחור?

אך גם לאנשים קלי החלטה ובחירה, יש סף הכלה. מגיע רגע שהם הולכים לאיבוד מעושר המידע, החלופות והאפשרויות. ואז, או שגם הם לא מצליחים להגיע לשום החלטה ומרגישים אותה תחושת תסכול שמרגישים המתקשים בבחירה, או שהם מאמצים את החלופה האחרונה. זו בחירה מתוך “עייפות” שלא מתחשבת במידע או בשיקולי תועלת והפסד. נגד טראמפ טוענים שהוא מקבל החלטות על פי דעתו של האדם האחרון שאיתו שוחח.

צומת לדרכים רבות על עמוד רחובגם האנשים שמתקשים בקבלת החלטות גדולות ומשמעותיות עושים עשרות החלטות קטנות בחיי היום-יום. לדוגמה, בבחירת הבגדים, בחירת סדר היום, הארוחות וכו’. בחירות אלה אינן מצריכות תהליך כל שהוא כיוון שהן מוטבעות מגיל קטן ואנחנו מבצעים אותן בהיסח הדעת. אך קבלת החלטה “משמעותית” יותר דורשת תשומת לב רבה יותר וקבלת אחריות על הבחירה או ההחלטה. תחום קבלת ההחלטות כל כך מסובך שהוא נלמד עד היום באוניברסיטאות ויש אליו גישות שונות. קבלת החלטות היא תהליך בעל מספר שלבים: הגדרת הצורך או המטרה, איסוף מידע, שקלול ה”בעד ונגד” לגבי כל אפשרות, קבלת ההחלטה. בעוד ששני השלבים הראשונים פשוטים יחסית, שקילת החלופות היא תהליך ארוך הגוזל זמן רב. לכן אנחנו שמחים אם מישהו עושה עבורנו את הסינון הראשוני ומציג בפנינו מספר קטן של חלופות לבחירתנו.

כל בלוגר מתחיל יודע שכתבות שמתחילות במספר מושכות קהל. למשל, “ארבעה טיפים לשמירה על המשקל לאורך זמן,” או “4 האפליקציות החשובות ביותר לטלפון בסלולרי.” האטרקטיביות של כתבות מסוג זה הוא הסינון והצמצום של החלופות למספר קטן. לכן, כל זמן שהמספר נשאר קטן הגירוי לקריאה גדול, אך כשהמספר קופץ, 100 דברים לעשות בספרד, או 100 המלצות על מקומות שחייבים לבקר בהם לפחות פעם בחיים, אנו מוותרים מראש. למי יש סבלנות לקרוא רשימה של מאה מקומות? מי יכול לזכור אותם? מה שאנחנו מחפשים באינטרנט הוא בעצם את הסינון ולא את עושר המידע.

סייפא: “אנחנו בטוחים תמיד ששגינו בהחלטה שזה עתה גמלה במוחנו.” אייזיק אסימוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *