בתי אבן מעוצבים, בעלי תיקרות גבוהות, המתחילים ממש מהמדרכה, הוא הנוף העירוני של פולין, השונה לחלוטין מזה שאנחנו רגילים אליו בארץ, ואפילו האור בפולין רך uנעים ולא בוהק. נולדתי בתל אביב, מעולם לא גרתי במקום אחר, אבל תרבות ילדותי היתה התרבות הרוסית-פולנית ששלטה אז בארץ, ולכן הביקור בפולין הרגיש כמו חזרה הביתה. נראה שהפולנים, גם הם, חשים שפולין היא הבית של היהודים ולכן בשנת 2014 נפתח בוורשה “המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין”, המציג 1,000 שנות חיים יהודיים בפולין. שמו של המוזיאון בעברית “פה לין” (Polin), והוא מדרש השם המסביר מדוע התיישבו היהודים על אדמת פולין במאה העשירית לספירה, לקוח מספר שופטים י”ט, פסוק ט’: “לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ” בשיכול מילים.
המוזיאון שוכן בלב הרובע היהודי, שאותו הפכו הנאצים ל”גטו וורשה”, מול האנדרטה המפורסמת לזכר מרד הגטו בכיכר “גיבורי הגטו”. בבניית מוזיאון, המוקדש אך ורק ליהודי פולין, יש משום הצהרה על היחסים המיוחדים בין שני העמים. הבחירה באתר גטו וורשה סמלית מאוד, אך מבקשת להנציח את דווקא את זכר חיי הקהילה היהודית ברובע, החל מהמאה העשירית, ולא את מותם.
המוזיאון עוצב על ידי הארכיטקטים הפיניים מהלמקי ולהדלמה, שזכו במכרז אליו נגשו משרדי ארכיטקטים ואמנים מ- 36 מדינות. המוזיאון בנוי כקובייה העטופה בחיפוי לוחות זכוכית עליהן כתובה בהדפס משי אנכי המילה “פה-לין” (שמה העברי של פולין) באותיות עבריות ולטיניות. את קוביית הזכוכית שובר שער המוזיאון, בצורת האות ח’ (ראו התמונה למעלה), וממחיש את השבר שהתרחש במקום. הכניסה עצמה מדמה את חציית ים סוף, והמבקרים הפוסעים דרכה מגיעים אל מעין מנהרה שבמרכזה חלל ריק שנוצר מהשימוש בבטון גלי ומוחלק המדמה גל. לקבלת טעימה של המבנה והחללים צפו בוידיאו.
לא רק שהבניין עצמו מרשים בצורה בלתי רגילה, אלא שבתצוגת הקבע השתמשו בטכניקות החדישות ביותר בתחום המוזיאולוגיה. המיצגים ממחישים את העבר, בין אם זה על ידי שחזור חדרי בית המדרש, שחזור רחוב יהודי בוורשה, או שיחזור מדויק של הציורים הצבעוניים על גג עץ בית כנסת בן המאה ה-17 מהעיירה גווז’דייץ בפולין. השיחזור בוצע על ידי חברה אמריקאית מבוסטון, שמתמחה בשיחזור, ועל ידי מתנדבים יהודיים שהגיעו מכל קצווי העולם לשחזר את העולם היהודי שחרב ועבדו בשיטות של המאות הקודמות על מנת לשמר את האוטנטיות (ראו סרט הוידיאו של הנחת אבן הפינה ועבודת המתנדבים).
היינו במוזיאון שעתיים וחצי, עד שגרשו אותנו בשעת הסגירה, וראינו רק שלושים מתוך שישים המוצגים שבו ולא מיצינו אותו. ההתרגשות היתה רבה כשהגענו למיצג המתאר את סב-סבו של אישי שיחיה, הרב משה איסרליש ואת פועלו (על הגילוי עוד אכתוב), ואני ממש יצאתי מגדרי כשראיתי על אחד הקירות מפה, המציגה את כל קהילות ישראל שנחרבו ובה גיליתי את העיירה של אימי, ווילקומיר, שנחרבה כליל ולא יכולתי לשחזר את מקומה.
מעבר לשימוש במסכי וידיאו, הממחישים את החיים היהודיים עד כדי טשטוש בין העבר לבין המציאות של ההווה, הם מאפשרים למבקרים לבחור חומרים המעניינים אותם במיוחד. בין המוצגים גם ספרי ילדים מתקופות שונות, ספרי תורה, ואפילו מכבש דפוס קטן שהמבקרים יכולים בעזרתו להדפיס בשיטות של פעם. המוזיאון משתף את הצופה והופך אותו לאקטיבי. המוזיאון מדהים ואני ממליצה להציץ בסרטי הוידיאו שקישרתי כי הם נותנים טעימה!
סייפא: אמר נשיא מדינת ישראל, מר ריבלין, בחנוכת תצוגת הקבע: “זהו לא מוזיאון שואה, זהו מוזיאון חיים.”
