בדרך מטורונטו לקוויבק נסענו לאורך הנהר, נהר הסנט. לורנס. הנהר ענק ברוחבו ובאורכו, מימת אונטריו ועד לשפך באוקיינוס האטלנטי לאורך כ- 1,200 ק”מ. הנהר זורם מדרום לכיוון צפון מזרח ומנקז אליו כרבע מעתודות המים המתוקים של כדור הארץ. קנדה עצמה ענקית ולכן היא מחולקת ל- 10 פרובינציות ו- 3 טריטוריות, אך 80% מהתושבים חיים ב- 4 מהפרובינציות: אוטווה, קוויבק, קולומביה הבריטית ואלברטה. אוטווה וקוויבק בצד המזרחי, קולומביה הבריטית ואלברטה בצד המערבי. באמצע ישובים מעטים, בעיקר קרובים לגבול האמריקאי.
בהיות קנדה המדינה השנייה בשטחה בעולם, ברור שהנסיעות הן ארוכות מאוד. על מנת “לחתוך” את הדרך מאוטווה לקוויבק עצרנו, במה שנראה במפות, כעיירה קטנה ,Trois-Rivières שקרויה על שם נהר סנט. מוריס, המתפצל במקום ל- 3 יובלים במפגש עם נהר סנט. לורנס. במציאות, זו עיר של 100,000 תושבים (כמו הרצליה, ברוך) ובה שלוחה של אוניברסיטת קוויבק. העיר תוססת ומלאה בתיירים, אופנועים וסטודנטים שגדשו בערב את המסעדות. כמו שהאמריקאים אוהבים את הרובים שלהם כך הקנדים אוהבים אופנועים. למרות שאני לא ממש מבינה את השיגעון הזה – הרי חצי שנה קנדה קפואה ולנסוע באופנוע קר מדי וגם מסוכן מדי. אבל ראינו סוגי אופנועים מדהימים כמו אופנועים שמקושטים בתאורת לדים ומשמיעים רעש מחריד, או אופנועים שנראים כמו אוטו ליחיד (בתמונה).
מצפון לקוויבק שוכן מפל Canyon Saint
-Anne. למרות הקיץ היבש, הקניון העמוק היה מלא במים גועשים ורועשים ובכמות אדירה, גם בחודש ספטמבר. כשנסענו בשנה שעברה למדינת ניו יורק מצאנו מפלים חרבים, אך בקנדה, המפלים היו שוצפים. בקניון סנט. אן ניתן היה לראות על הסלעים את גובה המים בעונה הגשומה ובאביב. בדרכנו חזרה אל העיר קוויבק, לצד הכביש נגלה לעינינו מפל נוסף, מפל מונטמורנסי, כמות אדירה של מים, הנשפכת מגובה 70 מ’ ולא צריך להתאמץ, רק להרים את העיניים.
קוויבק העתיקה היא העיר היחידה ששוכנת בין חומות בצורות בצפון אמריקה, ומהן משתרעים רחובות ישרים ומודרניים. רחובות קוויבק מזכירים מעט את סיפורה של מיקונוס, שנבנתה כך שתבלבל את האויבים והשודדים. אך בעוד שמיקונוס שטוחה למדי, קוויבק יושבת על צוק נישא. כתוצאה, יש בעיר רחובות תלולים רבים עד כדי כך שיש בה רכבל בעל תחנה אחת: מהנהר אל המלון המפואר, הבנוי בצורת טירה יפהפייה, החולש על הכניסה לנמל. מימין מתפרסת המצודה, שמשמשת גם היום את הצבא הקנדי. המצודה מיוחדת במבנה שלה, כיוון שאיננה בולטת מעל פני השטח. להיפך, היא שקועה, כך שניתן ללכת בתוכה מבלי להתגלות על ידי האויב.
קוויבק היא אחת הערים העתיקות בצפון אמריקה ונוסדה כמקום ישוב ולא כתחנת מסחר, על ידי סוחר וקרטוגרף צרפתי (1608) ולכן נשארה בשלטון צרפתי. עם התפתחותה התכתשו אנגליה וצרפת על השליטה בעיר. בשנת 1759 הצליחה אנגליה לכבוש את העיר ושלטה בה, תוך שהיא הודפת גם את הצבא האמריקאי שניסה לכבוש אותה (פעמיים) במסגרת מלחמת העצמאות. לכן, השפה הרשמית במחוז קוויבק כולו היא הצרפתית. אך, כשפונים אל התושבים באנגלית הם עונים באנגלית מעולה.
העיר העתיקה איננה גדולה וניתן לבקר בה ברגל. כמו בערים עתיקות רבות בעולם התנועה ברכב קשה בה, וחלקה הוא מדרחוב, שלאורכו זרועים בתי קפה ומסעדות הפועלים עד שעות הלילה המאוחרות. יש בעיר מועדוני מוסיקה קטנים שיש בהם הופעות חיות ואנחנו בחרנו ללכת למועדון ג’ז. במועדון אין אוכל רק שתיה. פניתי למועדון בפייסבוק ובקשתי שישמרו לנו מקום כיוון שאנחנו חייבים לאכול משהו. באדיבות ובמהירות הודיע לי בעל המקום שאין שום בעיה. ואכן, אחרי ארוחה קלה, שלקחה המון זמן – בקוויבק ארוחה היא בילוי בפני עצמו ולא דרך לתדלק את הגוף, טפסנו ברחוב התלול והגענו למועדון. המקום היה מלא, אך על אחד השולחנות היה שלט “תפוס”. הבנו שזה בשבילנו והשתחלנו פנימה, תוך שאנחנו מנסים שלא להפריע להופעה. בעל המקום ניגש לברך אותנו בשמחה, תוך שהוא מוודא שאנחנו אלה שהזמנו. במקום התארח נגן הגיטרה הוירטואוז האמריקאי ג’ון סטוול (John Stowell) וגם הקוקטיילים היו מדהימים.
סייפא: “אלוהים ברא את המים, בני האדם את היין”, ויקטור הוגו