קנדה כ”מדינת-מקלט” מ”חום יולי-אוגוסט”

שייט באלף האייםקנדה היא “מדינת-מקלט” מבחירה. כך הגיעו אליה היהודים בתחילת המאה ה- 20 וכך היא מקבלת בסבר פנים יפות, גם היום, את פני הפליטים המוסלמים והאפריקאים. אנחנו בחרנו בה כ”מדינת-מקלט” מ”חום יולי-אוגוסט”. כדרכי, הכנתי תכנית מפורטת לפי ערים, ימים, שעות ומקומות; יחד עם זאת, התכנית גמישה וניתן להוסיף לה או לגרוע ממנה לפי הזמן שעומד לרשותנו, ולאור המציאות בשטח (ולא במפות של גוגל, ברוך). נחתנו לעת ערב בטורונטו, וכהרגלנו אספנו את הרכב, אכלנו ארוחת ערב, וישנו בשדה התעופה. רק בבוקר יצאנו לדרך. (מי שרוצה תכנית מוכנה מוזמן לכתוב)

כיוון שביקרנו כבר בטורונטו יצאנו בבוקר צפונה ומזרחה אל קינגסטון, עיירה השוכנת לאורך נהר סנט. לורנס. ממנה, רצינו לצאת לשייט כדי לראות את אלף האיים, אך לא הצלחנו לעמוד בלוח הזמנים. הגענו 5 דק’ לפני ההפלגה, הספינה עדיין עוגנת, ממש מרחק נגיעה, אבל מסבירים לנו ש”כבר לא מוכרים כרטיסים”, ואין קומבינות סטייל ישראל. אז החלטנו להמשיך בדרכנו מזרחה ולצאת לשייט מהעיירה גננוק (Gananoque) הקרובה יותר לאלף האיים. במבט לאחור, זה הדבר הנכון לעשות. במקום לשוט שעה הלוך ושעה חזור מקינגסטון, ניתן לצאת לשייט מגננוק, הקרובה יותר, וכך רוב זמן השייט מוקדש לצפייה באיים.

מופע אור-קולי על בניין הפרלמנטבערב הגענו אל אוטווה, עיר הבירה של קנדה, והשתכנו במלון Andaz Ottawa Byward Market, שנמצא במרכז השוק בעיר. המלון, ששייך לרשת הייאט, היה מודרני בעיצובו ולא שגרתי, קרוב לכל מקומות העניין ולכן מומלץ מאוד. העיצוב הנקי והמודרני הוא שתפס את עיני ואז גיליתי שגם המיקום שלו מאפשר להגיע לכל מקום חשוב ברגל. ולא זאת בלבד, אלא שיש לו גם חניה. כשמטיילים בערים גדולות בעיית החניה הופכת לעיתים קרובות למשא כבד. מצד אחד, צריך למצוא חניה, דבר כמעט בלתי אפשרי ברוב המקומות; ומצד שני, עלויות החניה גבוהות מאוד בעיר ובמלון.

לאחר ארוחת ערב די שגרתית, באחת מהמסעדות שהיו פזורות בשפע מסביב, צעדנו למופע אור קולי. המופע הוקרן על גבי מבנה הפרלמנט וסיפר את תולדות העיר. הוא מגנט אליו את כל המוני התיירים ששהו בעיר. למרות ששנת הלימודים בבתי הספר כבר התחילה, ולא היה שום חג בקנדה, וגם “עונת התיירות” הסתיימה לה, העיר הייתה מלאה בתיירים. המופע מנצל את המבנה היפה של הפרלמנט בעזרת אפקטים של וידיאו והוא באמת מרהיב (התמונה למעלה). התכוונו גם לבקר בבניין הפרלמנט עצמו, אך ויתרנו כשהבנו שנצטרך לעמוד בתור של שעה כדי לקבל את כרטיסי החינם, וכשנקבל – מי יודע לאיזו שעת כניסה. לא תמיד זה כך, אך הבניין עומד להיסגר על מנת לעבור שיפוץ.

קופסת פירות היער בשוקבבוקר ירדנו למסעדה של המלון וקבלנו (מסעדה, ברוך, לא חדר אוכל) מנות בהזמנה אישית מעוצבות וטעימות להפליא. המשכנו את מסע היופי כשטיילנו אל הכנסייה הגדולה בעיר השוכנת ליד המוזיאון לאמנות. בדרכנו נהנינו מהצבעים המתחלפים של השלכת. מבנה המוזיאון מאוד מרשים. השימוש בגובה, כמו בכנסיות, משרה תחושה של כמה אנחנו בלתי נחשבים מצד אחד, ומצד שני תחושה של התעלות רוחנית. יש במוזיאון גם מספר מוצגים מעניינים, אבל המבנה שלו הוא נקודת העניין. הדרך בחזרה עברה דרך השוק. זה אמנם שוק, אבל הוא עצמו נראה כמו מוזיאון מודרני. הדוכנים אינם מרשימים, רגילים וללא ייחוד, אבל הדרך שבה מסודרים הפירות והירקות מרשימה עד מדהימה. היה לי קשה לבחור תמונה אחת שתראה את היופי. בדוכן של פירות יער פגשנו פרי לא מוכר, שמזכיר בטעמו עגבניית שרי, נמכר בכיסוי הדקיק של עלי הגביע (התמונה מימין) ונחשב לפרי יער. ברור שחיסלתי.

הנוף בצד המזרחי של קנדה שטוח וחסר כל עניין והמרחקים בקנדה עצומים (המדינה השנייה בעולם בגודלה, ברוך). הקנדים רגילים לנסיעות של 7 – 8 שעות, כפי שהם עצמם מעידים. אבל מבחינתנו זה ממש מוגזם. לכן, במקום לצאת מאוטווה ישירות לקוויבק עצרנו בעיירה קטנה שקרויה על שם מפגש שלושת הנהרות (Trois-Rivières). זה כבר יחכה לפוסט הבא.

סייפא: לא יכולתי להתאפק ואני מוסיפה עוד תמונות מהשוק (אפשר להגדיל).

דוכן השום בשוק באוטווה השוק באוטווה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *