מכל עונות השנה הכי אני אוהבת את האביב. למרות שבישראל זאת עונה שמאופיינת בריבוי השרבים. בניגוד לסתיו, שבו השרבים מאוד קשים ולא נעימים, באביב הם לא באמת נוראיים, רק מזכירים קצת מה זה קיץ, ותמיד יש סיכוי שיבוא גשם קטן וירחץ את כל האובך, האבק והחול. והכי כיף זה לראות את העצים מתחילים ללבלב, מצמיחים פרחים בשלל צבעים וכבר לא נורא קר ועדיין לא נורא חם, ובתל אביב עדיין לא לח. קצת לפני שהאביב מפציע אני מחפשת לאן לנסוע כדי להתחמם מעט, עד שהוא יגיע. בשנה שעברה נסענו לדרום איטליה, כי שם חם, אבל היה ממש קר. השנה הגעתי למסקנה שאקלים טרופי זה הכי חם, אז למה לא תאילנד? כולם כבר היו, רק אנחנו לא.
המשוכה הראשונה הייתה עם איזו חברת תעופה נוסעים? הטיסה הקצרה מכולן היא של רויאל ג’ורדניאן. טיסה זו עושה עצירת ביניים קצרה בעמאן. אז זה בטוח? כדאי? יש חברות אחרות, אז אולי לא הקצרה ביותר? ואולי יש טיסות ישירות? הטיסות הישירות היחידות הן של אל על, שטסה יותר זמן כיוון שהיא צריכה לעקוף את מדינות ערב, והן גם יותר יקרות בכ- 200$.
אז שאלנו קצת והסתבר שכוווולם טסים עם הירדנים, שהשירות שלהם מדהים והמטוסים שלהם מסוג “דרימליינר” (בואינג 787, המטוס הארוך ביותר, המהיר ביותר וגם הנוח ביותר). ואכן, נסענו עם רויאל ג’ורדניאן. רכשתי את הכרטיסים בשיחה טלפונית עם הסוכנות בארץ, שהייתה מאוד אדיבה, ויכולתי לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות. הטיסה לעמאן קצרה מאוד, ההמתנה קצרה, המושבים נוחים מאוד, המטוס חדש ונעים, והטיסה בלילה גורמת לכך שהיא עוברת כמו חלום (כדור שינה, ברוך).
המשוכה השנייה הייתה להחליט לאן בתאילנד – לצפון, לדרום, למרכז? תאילנד היא ארץ ענקית, כ- 514,000 קמ”ר, פי 24 משטח מדינת ישראל. האם צריך להספיק הכול? אולי להשאיר קצת לפעם הבאה? בתאילנד יש שלושה אזורים עיקריים: הצפון, שבחלקו הררי, המרכז ובליבו שוכנת בנגקוק הבירה, והדרום, אזור האיים. באזור האיים נהוג בעיקר לעשות בטן/גב באחד מאתרי החופשה. אנחנו אוהבים לטייל ולראות דברים חדשים, ובטן/גב עובר לנו אחרי יומיים, אז החלטנו שהדרום לא ממש הכרחי הפעם והלכנו על בנגקוק והצפון.
אז איפה מתחילים? גיליתי, שכדי להגיע לצפון צריך לטוס (רק שעה אחת) או לנסוע ברכבת שעות על גבי שעות. החלטתי שעל מנת לדלל את המפגשים עם שדות התעופה ננחת בבנגקוק ומיד נטוס לצפון. אחר כך נחזור לבנגקוק ומשם כבר נחזור הביתה. החלטה זו התבררה כנכונה, אבל עשיתי טעות והייתי עצמאית מדי: רכשתי את כרטיסי הטיסה לצפון דרך אתר חברת התעופה התאית. לכן היינו צריכים לאסוף בשדה התעופה בבנגקוק את המזוודות ולהפקיד אותן שוב בחברה התאית. אילו הייתי רוכשת אותם מ”רויאל ג’ורדניאן” זו הייתה נחשבת טיסת המשך והם היו דואגים להן.
כך מצאנו את עצמנו טסים 3 טיסות ביום אחד ומגיעים בערב אל צ’אנג מאי, היא בירת האזור הצפוני. מקורות המידע אמרו שבצפון יותר נעים מבחינת הטמפרטורות. אז יצאנו משדה התעופה אל 38 מעלות בשעה שמונה בערב. כן, מצאתי מזג אויר חם אחרי החורף הקפוא שהיה לנו (אני אתלונן כשבא לי, ברוך). צ’אנג מאי היא עיר קטנה (150,000 תושבים) לעומת בנגקוק (8,500,000 תושבים) ונכון להתחיל בה ולהתרגל גם למזג האוויר וגם למוזרות התאילנדית, ויש מוזרויות, עליהן בפוסט הבא.
סייפא: אל תאמין לדבר, לא משנה איפה תקרא אותו, או מי אמר אותו, אפילו אם אני אמרתי את זה, אלא אם הוא תואם את ההיגיון שלך – בודהה
