בתאילנד, המשלבת בין העבר לבין העתיד, נושא השווקים הוא אחד הדברים המדהימים. אפשר לחשוב שתאילנד היא כולה שוק. בבוקר הרחובות נקיים, מדרכות לא אחידות, אפורות ורותחות, ובערב, כמו במטה קסמים, לאורך קילומטרים על גבי קילומטרים, משני צדי הכביש, מסודרים להם דוכנים ועליהם פרושה לראווה הסחורה. תארו לעצמכם עשרות מחרוזות חרוזים – כל לילה לארוז אותן וכל ערב לסדר אותן מחדש, בלתי נתפס. בדוכנים אפשר למצוא הכול: בגדים, תמרוקים, נעליים, חגורות, תיקים, צעיפים, אוכל שמבושל במקום, שתיה לסוגיה ואפילו שיקים שנרקחים במקום.
אם לא הספיקו לנו שווקי הלילה ברחובות בבנקוק, יש גם שווקי לילה בקניונים סגורים, (לא, ברוך, אין מיזוג). ואם גם זה לא מספיק אז יש גם “שווקים צפים”. הקונים נוסעים/צפים בסירות צרות וארוכות ועוצרים לאורך הבתים והמרפסות, שבהם מוצגת הסחורה. הבתים בנויים על עמודים וברובם על כלונסאות במים (התמונה שלמעלה). ואם תאוות הקניות עדיין מלבלבת בלבך, יש גם קניונים ענקיים. בבנגקוק יש ארבעה קניונים, שרק ההליכה לאורכם מספקת את האימון השבועי בהליכה.
הנוף האורבני של בנקוק הוא של עיר בתנופת פיתוח: מצד אחד יש גורדי שחקים, ומצד שני, בתים מטים ליפול בני שתי קומות. לב בנגקוק נראה כמו דרום תל אביב והפרברים נראים כמו רמת אביב ג’. אבל דרום תל אביב שלנו הרבה יותר מסודר, בבנקוק כמויות עצומות של כבלים תלויים ברחובות מעמוד לעמוד! בפרברים נמצאים גורדי שחקים למגורים ואילו בעיר עצמה, רוב גורדי השחקים הם מלונות או בנייני משרדים. כבישי העיר רחבים מאוד, מספר נתיבים לכל כיוון, (לחצות ברגל? ברוך), ומצד שני – פקקים.
התחבורה בתאילנד מזכירה את שנות החמישים בארץ: אוטובוסים ישנים, מרעישים ומעשנים וללא מזגן (35 מעלות בשגרה). התאילנדים לא שמעו על בטיחות ותמונה שגרתית ביותר היא טנדר פתוח מאחור ובו יושבים, במקרה הטוב, לרוב עומדים, מספר תאילנדים בדרך לעבודה (לפי הבגדים, ברוך). אין חגורות בטיחות (לעיתים גם במוניות), אין שום דאגה לביטחונם של הנוסעים. לתיירים מציעים רכבים אדומים, שמזכירים את המשאיות של פעם – ספסלים משני צדי הרכב ובאמצע – “אין דלת”.
בתאילנד הולכי הרגל הם מטרד, אם רואים אותם בכלל. אין בנמצא מעברי חציה מרומזרים, וגם אלה שמסומנים (והם נדירים), הם המלצה בלבד. כבישים משובשים, נוסעים בצד שמאל במהירות עצומה, והולך הרגל עוצר בגופו את כלי הרכב ואני לא מגזימה. לא פעם, כשהצטרכנו לחצות כביש היינו צריכים לבדוק את הרמזורים למכוניות ולהחליט אם ניתן לעבור. אז ראינו איך אנשים נוספים נדבקים אלינו, שאולי, אם נהיה הרבה אז יאפשרו לנו לעבור את הכביש. בבנגקוק יש גם סירות שהן כמו “אוטובוס”, רכבת תחתית והטוב מכל – הרכבת העילית המכונה Sky Train, היא נקיה והכי חשוב – ממוזגת! היא עוקפת את הפקקים (מעל, ברוך), ויש פקקים שנמשכים לאורך קילומטרים בשגרה.
באוקטובר (2016) נפטר המלך, שהיה מאוד אהוב על עמו ושימש כעמוד של יציבות, והתאים הכריזו על שנת אבל. בפועל המלך החדש הוא בנו, שהתנה את המלכתו הממשית בסיום שנת האבל, והיא התקיימה בדצמבר. כל מוסד, ארגון ואף בניין מציין את שנת האבל באופן סמלי על ידי שילוב של סרטים לבנים ושחורים, התלויים על גדרות הבתים וב- “פינות הנצחה” הפונות אל הרחוב או נמצאות ברחוב עצמו (פינת ההנצחה שבתמונה נמצאת ברחוב). כיוון שהמוות של המלך, מאוד נוכח ברחובות, קל לשכוח שבתאילנד בעצם שולטת חונטה צבאית. רק פעם אחת, בשיחת חולין עם נהג מונית, עלה נושא המלוכה וממנו שמענו שיש פחד מהקצינים השליטים והמלך שימש כמתווך בינם לבין העם. בימים אלה מתקיימות בחירות בתאילנד, אך נראה שהן קודמטיקה בלבד והצבא ימשיך לשלוט.
סייפא: “הדמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו.” ישעיהו ליבוביץ
