כולם יודעים שאיטליה היא ארץ מאוד ארוכה (בצורת מגף, ברוך) ולכן כשמישהו מדבר על איטליה ישר שואלים אותו אם היה ברומא? אם היה בצפון? או בדרום? היינו ברומא והיינו בצפון איטליה, פעמיים אפילו, חשבתי שהזמן הכי טוב להשלים את החוסרים שהיו לנו בדרום איטליה הוא האביב, שאז לא גשום וגם לא חם כמו בקיץ. האמתהיא שאני שונאת את רומא, בגלל החום, הרעש והלכלוך, אבל חשבתי אולי אפשר לעשות “תיקון” ליחסים בינינו באביב. שלא לדבר על כך שכווווולם שכבר היו בדרום (איזה נופים!) ואני עוד לא? לכן הרגשתי שצריך “לעשות” גם את דרום איטליה.
לא זכרתי איך האיטלקים נוהגים, אבל גיליתי שאם אנחנו קובעים את הבסיס שלנו בעיירה סורנטו, נצטרך לנהוג מעט מאוד, כי ממנה יש מעבורות לנאפולי, לקפרי ולאמלפי. ידוע שהישראלים נוהגים פרוע מאוד, למרות שאני חשה התמתנות קלה באגרסיביות בכבישים. רוב הנהגים שומרים על המסלול, נותנים להשתלב בו או בפנייה, יודעים להרים יד לאות תודה, מחכים בסבלנות אם רכב עצר לפניהם והצפצוף האימתני פסק כמעט לגמרי. אבל צורת הנהיגה שקבלה את פנינו בכבישי דרום איטליה השאירה אותנו פעורי פה.
ראשית, אין להם זמן לאיטלקים, הם נוסעים במהירות מסחררת, גם על האוטוסטרדה וגם בערים, רכב פרטי וגם רכב ציבורי. ומכיוון שהם ממהרים אז איתות הוא בכלל לא אפשרות, כי אין זמן: עברתי אמנם למסלול הימני, אבל תוך שלושים שניות אני עובר בחזרה, אז לא חבל על המאמץ?
שנית, הם עוזרים אחד לשני בנהיגה. כלומר, אם אתה לא נוסע מספיק מהר יצמד אליך רכב מאחור, כאילו הוא מתכוון לדחוף אותך. ואם לא הבנת את הרמז (לפנות את המסלול, ברוך) אז הוא יצפצף לך קלות, יאותת באורות או סתם יישאר לך על הזנב.
שלישית, הם אשפים באומדן. הם נוסעים בכבישים צרים (נתיב אחד לשני הכיוונים) כאילו הם בכביש 6, גם מבחינת המהירות וגם מבחינת המעבר זה על פני זה. גם בסורנטו וגם בדרך החוף אמלפי הכבישים צרים, מתפתלים ואני ביליתי חלק גדול מהנסיעה שם ב”הצטמצמות”, כאילו אין לי מספיק מקום ברכב.
לא רק שהאיטלקים ממהרים הם גם אנשים מאוד פרקטיים. כיוון שהערים והעיירות עמוסים לעייפה באנשים וכלי רכב, מעטים הנוסעים ברכבים גדולים (בדרך כלל רכבים שכורים). האיטלקים נוסעים בסמארט, הרכב הקטן הזה שאצלנו הוא קוריוז. ניתן לפגוש את הרכב בכל מקום – גם באוטוסטרדות (בשכנות למשאיות ענק), ובכל דרך עירונית ובין-עירונית. לא זאת ועוד, יש באיטליה פיאט קטנטנה (בתמונה). אמנם זה יותר דומה למחזיק מפתחות מאשר לרכב, אבל גם הוא וגם הסמארט כל כך קטנים שניתן להחנות שני כלי רכב כאלה במקום שתופס אחד 4X4 ישראלי ממוצע.
בבוקר מעונן וקר עלינו על הרחפת שמגיעה לנאפולי (לא, ברוך, אפשר לוותר על העיר הזאת) כדי לא לנהוג וכדי לא לחפש חניה בעיר זרה וצפופה. הרוח על הרציף העלתה חשש בליבי לגבי הים והנסיעה. אך להפתעתי, הרחפת היא אוניה גדולה ויציבה וחוץ משני “כיסי אויר” הנסיעה הייתה תענוג אמיתי. בערב, הסיפור היה מעט שונה. במקום הפלגה פסטורלית חזרה, קבלנו נדנדה של גלים וגשם, ועדיין זאת הייתה נסיעה נעימה. בניגוד לנאפולי, שאליה ניתן להגיע גם בנהיגה, לאי קפרי, ניתן להגיע רק דרך הים. הוא איננו מחובר ליבשה בשום צורה. גם הפלגה זאת הייתה תענוג, הוא שאמרתי – יורדי ים של ממש.
סייפא: אצלינו לא מספיק צפוף עדיין כדי שנבין שגדול זה לא תמיד הכי הטוב!
אבל מה עשיתם בנאפולי ובקפרי?
בנאפולי עזרנו לכלכלה האיטלקית – כייסו לנו את הטלפון הנייד. נאפולי עיר לא נעימה ולא יפה. קפרי יושבת באי מקסים גם אם תיירותי מאוד. הטיול בה הוא תענוג.