זמן קריאה משוער: 5 דק’
כל שנה בסתיו היינו נתקפים ברצון עז לטייל כדי להינות מהקרירות שמקדימה באירופה ובארה”ב (לעומת החום והחמסינים שלנו). וכך, מבלי להתכוון, שנה אחת היינו בסתיו בברלין ושנה לאחר מכן – בקרקוב. שתי ערים עתיקות באירופה, שהיו/שהן גם ערי בירה. קרקוב היתה עיר הבירה של פולין עד 1596 וברלין הפכה לעיר הבירה בשנת 1700. גם לקרקוב וגם לברלין הוזמנו היהודים על ידי השליטים על מנת לפתח את הערים ואת המסחר; פרידריך וילהלם הזמין ב-1671 חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה שקיבלו בתים בברלין, בדיוק כפי שעשה מלך פולין קזי’מייז השלישי, שהקים את הרובע יהודי בשנת 1335 (בזכות אסתר, שהיתה המאהבת היהודיה שלו – נשמע מוכר?), שאליו הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה, ובו אף קבלו אוטונומיה דתית.
בשתי הערים נעזרנו במדריכים מקומיים. בברלין בילינו יומיים עם ד”ר דב גלמור-גייר ובקרקוב בילינו יומיים עם פאולינה פיידאש. השמות של שני המדריכים מרמזים על מוצאם: האחד הוא ישראלי ויהודי, שהעביר את מרכז חייו לברלין, העיר שבו גרה אימו, ואילו השנייה היא פולניה קתולית, ילידת קרקוב, אך דוברת אנגלית צחה. פאולינה ידעה על הקשר שלנו לקרקוב, כפי שדב ידע על הקשר של החברים שליוו אותנו בטיול לברלין, ולכן שניהם שמו דגש על נושא הזיכרון וההנצחה. ברלין עושה מאמץ עליון להנציח את חיי העיר והיהודים תחת השלטון הנאצי וקרקוב עושה מאמץ רב להנציח את החיים היהודיים כפי שהתנהלו בעיר לפני הכיבוש הנאצי ועד “לניקוי העיר”.
התרבות היהודית בעיר קרקוב מונצחת בשלוש דרכים; הראשונה היא על ידי שימור השמות היהודיים של חנויות, מסעדות, ומלונות (אריאל, קלייזמער, מלון אסתר). לדוגמה, בעיר מבנה שהיום משמש כבר, אך במקורו היה שלוש חנויות יהודיות של פעם. לבר שלושה פתחים (הכניסות לחנוית), ועל כל כניסה לחנות המקורית תלוי שלט משוחזר כפי שהיה לפני המלחמה. הדרך השנייה היא שימור המאכלים היהודיים האופייניים לתקופה: רגל קרושה, ביצים רוסיות, מרק עוף עם איטריות. הדרך השלישית היא על ידי שימורם של מבני הקהילה והמסחר. השימור כולל גם את מבני הציבור הפולניים, כיוון שאחד ממנהגי הנאצים לדיכוי האוכלוסייה המקומית היה לטמא את בתי התפילה המקומיים. כך הפכה הבזיליקה של מריה הקדושה לאורוות לסוסי הנאצים. בקולה של פאולינה נשמע היטב הכאב על השימוש המבזה. מצבו של בית הכנסת של הרמ”א, על שם רבי משה איסרליש שהיה גדול פוסקי אשכנז במאה ב- 16, שפר עליו. הוא סוייד כולו בלבן, (הנאצים אהבו ניקיון, ברוך) והפך להיות מחסן לציוד כיבוי אש של הנאצים.
רבים מכירים את האנדרטאות הגדולות שהוקמו באירופה. בברלין, הוקמה האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו שבה נמצא גם “מוזיאון השואה” ובמרכז ברלין הוקם מחדש “המוזיאון היהודי”. בוורשה הוקמה האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה כבר בשנת 1948, ולאחרונה הוקם ברחבת האנדרטה מוזיאון “פה לין” (Polin). אך רק מעטים מכירים את מקומות ההנצחה החבויים, אלה שאתה פוגש בהם במקרה, על הדרך, במבט שגורם להטיית הראש ועצירה. האתרים שדווקא האגביות שלהם היא זו שמצמררת וממחישה את מימדי השואה. כמו המפגש עם אנדרטת החדר הנטוש שנמצאת בגינה קטנה בכיכר Koppenplatz ברובע מיטה בברלין. האנדרטה העשויה מברונזה, נבנתה על ידי הפסל הגרמני קרל בידרמן בשנת 1996. גם בקרקוב וגם בברלין קיימים אתרים כאלה ורק מדריך מנוסה או חקירה ודרישה מעמיקה יביאו אתכם בדיוק לאתר.
הלכנו לתומנו ברובע היהודי, בליוויה של פאולינה מורת הדרך, כשלפתע היא אמרה: “הסתכלו שמאלה”. משמאלנו היה בניין רגיל לגמרי, בעל קומת מרתף עם חלונות מסורגים שהיו פתוחים. התקרבנו אל אחד הסורגים, שגרניום לבן פרח בו, והצצנו פנימה כשלפתע שמענו מנגינה. התקרבנו עוד יותר אל החלונות הפתוחים וגילינו ששני החדרים שמאחורי הסורגים, הם מיצג על המשורר מרדכי גבירטיג, שזה היה ביתו. הוא היה נגר באומנותו ומשורר של שירי עם באמנותו. שירו המפורסם ביותר ידוע לכל ישראלי – “העיירה בוערת“. גבירטיג נורה למות ברחובות גטו קרקוב ב- רביעי ביוני 1942 על ידי הגרמנים.
באחד הלילות בברלין עברנו דרך כיכר בבל, שבעבר נקראה כיכר האופרה, לראות את המבנה הגדול והמרשים של הספרייה העירונית. הכיכר עצומה בגודלה וברצפתה, בחזית הספרייה, טמונים שני לוחות נחושת המנציחים את שריפת הספרים ב- 10 במאי 1933 על ידי סטודנטים ופרופסורים בעקבות יוזמתו של יוזף גבלס. בליווי מוזיקלי של מקהלות הושמדו 20,000 ספרים של יהודים, קומוניסטים ומתנגדי המשטר, ביניהם: תומאס מאן, היינריך היינה, קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אריך קסטנר ועוד. על אחד מלוחות הזיכרון מצוטטת אמירתו הנבואית של המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה: “Das war ein vorspiel nur. Dort wo man bücher verbrennt, verbrennt man am ende auch menschen (הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם).”
הכיכר היתה חשוכה, אך בפינה אחת ראינו חלון מואר הטמון במרצפות. האור בקע דרך רצפת זכוכית המכסה על קובייה בגודל חמישה מטר, חדר שאת קירותיו מכסים מדפים של ספרייה והם שקטים וריקים. עמדנו גם אנחנו בדממה. זוהי אנדרטת הזיכרון “הספרייה” של האמן הישראלי מיכה אולמן. המראה מדהים בעוצמתו וממחיש את הריק התרבותי, שהשאירו הנאצים באירופה.
סייפא: דווקא המפגש הפתאומי, הלא צפוי, עם הזיכרון גורם לזעזוע, המחשה ותדהמה.
כשאומרים לי סעי לפולין,כשמדברים בתקשורת על מצעד החיים,
מתחזקת בי הקביעה .
לשם איני נוסעת.בעקבות הפוסט שלך מתעורר הרצון הסקרנות כן להצטרף לקבוצה ולצאת
למקומות שהשפעתם על חיינו ליוותה מלווה ותלווה אותנו תמיד.
לראות את קרן האור בכל מקום שחשוך היה.
האתרים הם הוכחה לעוצמתם של החיים.
אמת לאמיתה