על חוויית “הפעם הראשונה” לטוב ולרע

איור צבעוני של תינוק שזוחל בפעם הראשונהככל שאדם מתבגר כך מספר ההתרגשויות של “הפעם הראשונה” הולך וקטן. כשאנו צעירים יש המון התחלות חדשות, המלוות בהתרגשות של הסביבה וגם קצת שלנו: ההתהפכות הראשונה (ברוך, הילד גאון!), השן הראשונה (אבל הרופא אמר שאין חום), הצעד הראשון (חייבים נעליים), היום הראשון של הגן, היום הראשון בבית הספר (שלום כיתה א’), החבר הראשון, והרשימה אין-סופית. אבל ככל שאדם מתבגר, הוא כבר ראה הרבה ועשה הרבה וחוויית “הפעם הראשונה” הופכת להיות נדירה בחייו.

לא תמיד הפעם הראשונה טובה, מוצלחת או מהנה, וזה עלול לייאש מלנסות דברים חדשים. מי לא עומדת משתאה בפעם הראשונה כשהיא מרכיבה רהיט של איקאה, ומשהו לא עובד, מגרדת בראש, ונשבעת שבפעם הבאה תקנה מורכב ולא איקאה. שלא לדבר על האתגרים שמזמנת הטכנולוגיה. הדבר שמייאש אותי ביותר היא חוסר ההצלחה להתחבר לווי-פי החופשי בטיסות. לא פעם מתגנב לליבי החשש שהחופשי הוא לא ממש חופשי ולכן אני לא מצליחה. אבל אין לתאר את תחושת ההצלחה כשהצלחתי, בפעם הראשונה כמובן, להתחבר לווי-פי של חברת יונייטד, בטיסה הישירה והארוכה לשיקגו (12 שעות וארבעים דקות זה לא זמן ארוך, ברוך?)

המחשבה שאני אשב בגובה 40,000 רגל ואתקשר עם המשפחה והחברים בבית, בפעם הראשונה, הייתה לא פחות ממדהימה ומרגשת. חיכיתי שאנשים יתעוררו כי הייתה זו טיסת לילה שיצאה בשעה 1 בבוקר מישראל, ב- 7.10.2023. מקץ שש שעות טיסה, התחילו הטלפונים הניידים לרטוט. בליבי, שבחתי את הנוסעים שזכרו להעביר את הטלפונים לרטט, והייתי גאה על ההתחשבות ההדדית.

הודעות הוואטסאפ שקיבלתי היו מדע בדיוני, או התגשמות הסיוט של כל ישראלי. בהתחלה, פנים מרוטות משינה בהו בניידים כלא מאמינים, ואחר כך התחילו להסתכל לצדדים ופגשו את העיניים הטרוטות והלומות הרעם של הישראלים האחרים. ההודעות דברו על עשרות נפגעים, ולאט-לאט עלו למאות! כשהגענו לטרמינל ואפשר היה להעביר את הטלפון לשיחות שמעתי את אחד השכנים מדבר ומסביר שהוא לא יוצא מהטרמינל, הוא מבקש שיעבירו אותו מיד לטיסה חזרה.

אם בנסיעות לחו”ל עסקינן, יש המנצלים את הזמן גם כדי ללכת למופעים. יש ההולכים לתיאטרון (מלך האריות ברוך?) ויש – להופעות של זמרים (אדל, ליאונרד כהן), למשחקי כדורגל, כדורסל… יש גם אלה הנוסעים במיוחד להופעות ולמשחקים. וגם כאן קיימת “הפעם הראשונה” כמובן. רוב האוניברסיטאות הממשלתיות בארה”ב מרוחקות מערי הבירה או מהערים המרכזיות ואין בהן הצגות גדולות או מופעים מרתקים, אבל יש להן נבחרות ספורט! לכן ליגות הספורט מאוד נחשבות כמו ליגת המכללות בכדורסל או ליגת המכללות בפוטבול (לא ברוך, זה לא כדורגל).

צילום צבעוני של הפיקניק במגרשי החניהלאוניברסיטת אילינויי, השוכנת בשמפיין, כמו לכל האוניברסיטאות, קבוצת פוטבול שבדרך כלל מופיעה לפני קהל מצומצם מאוד המורכב מהחברים של השחקנים. שנה אחת הגיע לקבוצה מאמן מפורסם, שאימן את קבוצת הפוטבול של שיקגו, קבוצה וותיקה ונחשבת (שיקגו ברס, ברוך), ומשחק הפוטבול באוניברסיטה הפך להיות, לא רק נושא שיחה, אלא לאירוע של ממש שהציפיות ממנו הן אדירות. בפעם הראשונה שהקבוצה שיחקה, המשחק הראשון בעונה, תחת שרביטו של המאמן החדש, היה לקבוצה הישג אדיר והעיר חשה שהכול אפשרי (ניצחון של 52-3.) הדפיסו חולצות כתומות, הצבע המסורתי של הקבוצה, ועליהן השם שלו Lovie מצד אחד ומהצד השני אמירות כגון We will win (אנחנו ננצח.)

אני לא מעריצה של צפייה במשחקי ספורט (לדעתי ברוך, ספורט עושים ולא מסתכלים). נראה לי תמיד קצת טיפשי שעשרים אנשים רודפים אחרי כדור אחד! אבל פוטבול, בכלל נשגב מבינתי. אנשים הולכים מכות עד כדי כך שהם צריכים קסדות שיגנו עליהם (אז למה הפסיקו את מלחמות הגלדיאטורים?) כשהבנתי שאנו מגיעים לעיר יומיים לפני המשחק השני, כשהציפיות והתקוות הרקיעו שחקים וכוווווווולם הודיעו שהולכים לראות את המשחק, קנינו גם אנחנו חולצות Lovie  כתומות ויחד עם רוב תושבי העיר והסביבה, 40,000 ליתר דיוק, צעדנו (מרחק יפה מהחניה למגרש) אל האצטדיון בו התקיים המשחק. בדרך ראינו מחזה מדהים: במגרשי החניה, על גבי הטנדרים, על האספלט, יושבים אנשים, חבורות-חבורות. כולם בחולצות כתומות עושים פיקניק. הם מכינים “על האש,” אוכלים, שותים, מדברים ומבלים עד לתחילת המשחק (התמונה למעלה.)

צילום צבעוני של השקיעה הכתומה באצטדיון שכוסה באוהדים בכתום באוניברסיטת אילינויהאצטדיון האובלי היה מכוסה לחלוטין בצבע הכתום. הסבירו לי את הכללים וההתרגשות דבקה גם בי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במשחק פוטבול. קהל מגוון גדש את היציעים. תזמורות ירדו לדשא וניגנו, האנשים שרו, המעודדות רקדו ואווירת קרנבל מחשמלת קבלה את פניה של שקיעה מדהימה (בתמונה מימין). המשחק התחיל והשאגות Go Illini היו אדירות. גול ראשון הובקע בהצלחה והאנשים יצאו מדעתם.

אך כל זה התפוגג במהרה. מעלי היה תלוי מסך שהראה את נתוני מהלך המשחק, היה ברור (אפילו לי) לפי המספרים על המסך שאנחנו מפסידים ובגדול. השקט הלך והשתלט על הקהל. כך בעצם גיליתי שלקבוצה אין הוד והדר ורוב הציפיות נוצרו בעקבות בואו של המאמן החדש. הניצחון בשבוע הראשון היה נגד קבוצה חלשה במיוחד! אז לא ניצחנו, אבל אני חוויתי את משחק הפוטבול הראשון בחיי ואפילו נהניתי!

עדכון: השנה לא הייתי לראות אבל שמעתי שגם השנה נצחו במשחק הראשון והפסידו בשני. אבל, אני מעריצה את האוהדים שבאו גם השנה, גם השנה היה האצטדיון כתום ואנשים עודדו בקול רם ונשאו תפילה בלב. יישר כוח!

סייפא: “אסור לנו לתת לפחדים שלנו למנוע מאתנו להמשיך ולקוות.” – ג’ון פיצג’רלד קנדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *