מי לא זוכר את “יום תופרת”, שהיה נהוג לפני שנים, כשהתופרת הייתה באה הביתה והבגדים נתפרו בהתאמה אישית ובעבודת יד? קודם היה צריך ללכת לקנות בדים; היקרים היו ברחוב דיזנגוף, והזולים היו ברחוב נחלת בנימין (חלק מהחנויות עדיין קיים). היינו קונים את כל הבדים וחוזרים הביתה בידיים עמוסות. אמא הייתה מתקשרת לתופרת וקובעת “יום”. התופרת הייתה מתייצבת בבוקר, אמא הייתה מכינה לה ארוחת בוקר, מראה לה את הבדים ומסבירה לה מה כל בד אמור להיות. לקראת שעות אחר הצהריים היה הבית מלא בחוטים ובפיסות בד קטנות, והבדים עצמם הפכו, ב”אורח פלא” להיות בגדים.
כמובן שהיה צורך באינסוף מדידות (- אאוץ! – לא לזוז! – אבל זה דוקר!) אבל התוצאה הייתה כל כך מדויקת ומחמיאה על הגוף שכל הדקירות היו שוות. לפתע פרצו חנויות הבגדים לחיינו, הורידו את מחירי הבגדים והתופרת הפכה להיות מאוד יקרה (בעבודת יד, ברוך.) שלא לדבר על היתרון שלא צריך לדמיין איך יראה הבגד, אלא ניתן היה להיכנס לחנות הבגדים למדוד במידות שונות, בצבעים שונים ולהחליט. קראו לזה קונפקציה – הבגדים תפורים מראש על פי מידות שונות. כמובן שהמידות ואנחנו תמיד בחוסר הרמוניה – צר למעלה, רחב למטה, ארוך מדי, קצר מדי, אבל כשפער המחירים הלך וגדל נעלם לו לאיטו מוסד “התופרת” ואנחנו השלמנו עם חוסר השלמות.
כך נעלמו להם מקצועות ובעלי מלאכה שונים; נפץ הכותנה שהיה מחדש כרים ושמיכות פוך, הכדרים שהיו יוצרים כלים לפי דרישה וגם לפי עיצוב שלהם, נפחי הזכוכית שיצרו כוסות, צלחות, גביעי יין ועוד. ואכן, למה לקחת את הנעליים לסנדלר כשבמחיר של תיקון קונים חדשות? יחד עם התרבות התעשייתית שהשתלטה על חיינו השתלטה גם תרבות ה”כמעט”. הדוגמה הבולטת מאוד והמציקה היא דווקא בנעליים. כשמנסים לקנות נעליים פעמים רבות הן “כמעט מתאימות”; רגל ימין מרגישה נהדר, אבל זה קצת גדול ברגל שמאל. “אפשר למדוד זוג נוסף?” אני מנסה את מזלי. וכשמגיע הזוג הנוסף – ברגל שמאל זה מאוד גדול. איך יתכן, אני שואלת את עצמי, הרי אלה נעליים תעשייתיות, מכונה חותכת ותופרת/מדביקה אותן? גם המכונות, שפעם היינו בטוחים שהן מדויקות לחלוטין, הצטרפו לתרבות ה”כמעט”.
עבודת יד וקונפקציה נמצאות על שני קצותיו של ציר; בקצה של עבודת היד נמצאת ההתאמה האישית, היצירתי, הייחודי והעצמאי ובקצה השני, הקונפקציה, היא הייצור התעשייתי, ההמוני, המשוכפל, חסר הייחוד. בעבר, לא ניתן היה לבחור ביניהם אלא להודות על מה שיש, אך כשהשתלט הייצור התעשייתי על העולם נעלמו בעלי המקצוע – תנועת המטוטלת, מקצה לקצה, הושלמה. לאחר שמיצינו את שני הקצוות אפשר לחזור לאמצע, לגוונים הנמצאים על הציר. לדוגמה, שיעור פילטיס בו מדריכה אחת מאמנת שש מתעמלות הוא כמו שמלת קונפקציה שתופרת עשתה לה התאמות ותיקונים. באתר Etsy ניתן לקנות בגדים, כלים, רהיטים ועוד, שמיוצרים בכמות קטנה, בעבודת יד תוך תשומת לב לפרטים ויצירת דגמים ייחודיים.
גם בתזונה התהפכה המגמה. פעם היו המלצות חד משמעיות לגבי מה נכון לאכול ומתי. לדוגמה, לפני אימון גופני יש לאכול משהו פחמימתי. היום מתרבות הדעות שלפני אימון צריך לאכול דווקא משהו שומני, כמו אבוקדו. והמהדרים אומרים – לא לאכול כלל לפני אימון גופני. בסופו של דבר, צריך אדם לבחור בהתאמה אישית מה מתאים לו. את השפעתם השלילית של הפחמימות גיליתי כבר מזמן, אז אני מנסה להמנע מהם עד כמה שאפשר. בשנים האחרונות גיליתי שיש לי רגישות לגלוטן (לא אלרגיה, ברוך) ולכן בקצת פחמימות שאני אוכלת, אני אוכלת ללא גלוטן. לא רק זאת, אלא שבעקבות הסרט Forks over Knives הפסקתי לאכול בשר, דגים, ביצים, ומוצרי חלב. התזונה, שהתאמתי לעצמי היא סוג של טבעונית דלת פחמימות.
גם בפוליטיקה התהפכה המגמה ומבחירה במנהיג המלומד, הידען והמשדר סמכותיות, עברנו ל”התאמה אישית“, בחירה בייחודי והמיוחד, ביצירתי ובלא צפוי. הסנונית הראשונה למגמה המתהפכת הייתה ביוון עם בחירתו של ציפראס הצעיר, חסר הניסיון לראש הממשלה. רק לאחר חמש שנים הודח מתפקידו. כך בחרו האנגלים במשאל העם, הברקזיט (Brexit), לצאת מהחיבוק החם והמנחם של הקהילה האירופית ולהסתגר בד’ אמות ולהתבדל מאירופה. כך גם בחרו האמריקאים בטראמפ כנשיא הנבחר, שיירש את אובמה, הנשיא המלומד והמיושב, גם אם הוא שחור. טראמפ האימפולסיבי, הלא “פוליטיקלי קורקט”, הבור, גס הרוח, שהאמת לא ממש מעניינת אותו.
סייפא: לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך. ( וינסטון צ’רצ’יל)