ביום שבת בבוקר, עם הקפה של ארוחת הבוקר (כן ברוך, בשביל הבריאות חייבים לאכול ארוחת בוקר) אני קוראת את “7 לילות” ומחפשת לאיזה אירוע כדאי ללכת השבוע. לפחות פעם בשבוע אני משתדלת ללכת לאירוע תרבותי. כל הליכה לשם הנאה ולא לסידורים, לעבודה, לרופא או למרפאה (לא ברוך, ביקור במס הכנסה לא נחשב, גם אם החזירו לך כסף) נחשבת.
בשבוע שעבר בחרתי בסרט שקבל המלצה של חמישה כוכבים בשם “אמא שנייה“. הסרט מציג את חייה של אשה קשת יום בסאו פאולו בברזיל, שגרה אצל משפחה עשירה ומשמשת לה למשרתת. לא אספר את תוכנו של הסרט כדי שלא לקלקל, כיוון שגם אני ממליצה ללכת ולראות.
המשרתת, אשה בוגרת ואינטליגנטית, בשם ואל, שרצה, פשוטו כמשמעו, למלא את פקודות האדונים: “ואל, תפני את השולחן”, “ואל, תביאי אוכל”. היא מודעת למעמדה וכשהיא בחברת ההורים היא ממש כפופה. רק כאשר היא בחברת הבן שאותו גידלה היא מתיישרת והופכת “שוות ערך” לו. כשהילד, מצידו מרגיש לחץ ודאגה הוא פונה אליה ולא אל הוריו. המשחק הכנוע של השחקנית רג’ינה קאסה נראה כל כך טבעי, שרק כשיצאתי מהסרט הבנתי שראיתי משרתת במובן המודרני, הדמוקרטי של המילה, מתוך בחירה.
מיד נזכרתי בביקורי הראשון בלונדון שבו, כמו כל תייר הגעתי לבית הנבחרים וכדי לסייר בו עמדתי בתור הארוך, שהשתרך בחוץ לאורך כל הרחוב. נכנסנו לסיור המאורגן המציג את שני בתי הנבחרים. הסיור מתחיל בבית הנבחרים של פשוטי העם House of Commons (טיול וירטואלי), המכונה גם “הבית התחתון”. מיציע האורחים אפשר לראות גם את המקום וגם את הדיון המתנהל בו. ה”בית” הוא בעצם חדר אחד גדול שקירותיו מצופים בפנלים מלוחות עץ ומשני צדדיו ספסלים ירוקים, ובמרכז רצפת עץ חשופה, התאורה היא מנורות חשמל רגילות. מאוד התרשמתי והתרגשתי להיות במקום שאני בדרך כלל רואה בטלוויזיה. (התמונה למעלה)
ואז עברנו אל בית הלורדים, House of Lords (סיור וירטואלי), המכונה גם “הבית העליון” (אלא מה?) שוב, ה”בית” הוא חדר גדול, אך מפואר ומהודר. קירותיו מצופים פנלים מגולפים וצבועים מעץ ומשני צדדיו ספסלים אדומים שנראים רכים ומפנקים, ומרופדים בעור. המנורות הן שנדליירים גדולים ונוצצים מקריסטל (כמובן), ועל הרצפה מונח שטיח עבה בצבעי כחול וזהב.
פרסומי בית הנבחרים מנסים להסביר את בחירת הצבעים לכל בית. הצבע הפשוט ביותר להסברה הוא כמובן, הצבע האדום, שיחד עם הכחול והזהב סימל מאז ומתמיד, את בית המלוכה, כיוון שקשה מאוד היה לייצר אותם ורק עשירים יכלו להרשות לעצמם לרכוש ולהחזיק בדים, בגדים וחפצים הצבועים בצבעים אלה או מצופים בזהב.
את השימוש בצבע הירוק קשה להסביר ובאתר הרישמי של בית הנבחרים יש ניסיון למצוא הצדקה לצבע, והם מונים את החדרים המלכותיים והמיוחדים שנצבעו בירוק לאורך ההיסטוריה. יש גם ניסיון לקשור בין הכפר, הירוק של הטבע והחיים הפשוטים של האנשים הפשוטים, ואפילו להסביר שהצבע הירוק הוא צבע מאוד מרגיע (פשוטי הם הם אנשים עצבניים ואלימים, כידוע, שיש להרגיע) ולכן מתאים למשרדים. אך לדעתי ההסבר הוא כל כך פשוט שהוא מביך – הירוק הוא הצבע המנוגד לאדום וכך הוא מדגיש את ההבדל בין האצילים לבין פשוטי העם.
בסרט מתעמתת ביתה של ה”משרתת” עם אימה, שמנסה לשמור על המרחק בין הבת לבין מעבידיה, ושואלת אותה למה היא מסכימה שיתייחסו אליה בצורה כזאת, והאם עונה שכך היא מתפרנסת. גם אני מתקשה לקבל מצב הזה שיש אנשים שחושבים שהם יותר טובים מאחרים ויש אחרים, שמוכנים לקבל יחס משפיל כזה. אפשר להגיד: נו טוב, ברזיל! אבל הזיכרון של בתי הפרלמנט הבריטי מעיד אחרת.
סייפא: ” מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. קהלת, א’, ט’