מרטין לותר קינג, הגיבור ההיסטורי ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

Martin Luther King in Washingtonכתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!.

להמשיך לקרוא מרטין לותר קינג, הגיבור ההיסטורי ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

חילופי המיומנויות או עתידו הלא ברור של כתב היד

יו"ר הדירקטוריון מאשר את הדוח השנתיבעוד שפעם חשבו שמיומנות “הבנת הנקרא” היא המיומנות החשובה מכל, היום שולטת הדעה שכתיבה היא המיומנות החשובה ביותר. היא לפחות המיומנות המצויה בשימוש הרב יותר בחיים המקצועיים והפרטיים שלנו. בחיים המקצועיים שלנו אנחנו מחברים אימיילים, פוסטים, הודעות טקסט, מאמרים, דוחות מצב ועוד. גם בחיים הפרטיים שלנו אנחנו כותבים אימיילים והודעות טקסט. נכון, אנחנו צריכים גם לקרוא את כל הטקסטים האלה ולכן קשה קצת לקבוע שהכתיבה חשובה יותר מהקריאה. הכתיבה והקריאה הן למעשה שני צדדים של אותו המטבע. הויכוח היום הוא לגבי כתב היד. האם יש חשיבות לכתב היד על פני ההקלדה. להמשיך לקרוא חילופי המיומנויות או עתידו הלא ברור של כתב היד

Yes, we can – האם נצליח לאחד ולהבטיח חיי בטחון למשפחה?

תמונה של משפחת אדיסון ומנהל בית הספרלעתים אנחנו לא מסכימים עם החלטות של הממשלה, של ההורים, של הבוסית, של הילדים, אבל חוץ מאשר לשנות את ההצבעה פעם בכמה שנים (במקרה של הממשלה), או לקטר (על הבוסית), או לנסות להתווכח (עם ההורים או הילדים) אין לנו הרבה מה לעשות ולכן אנחנו מושכים כתף, מתעלמים וממשיכים הלאה. אני רוצה לשתף אתכם במעשה עוולה, שאותו אנחנו כן יכולים לתקן במעט. להמשיך לקרוא Yes, we can – האם נצליח לאחד ולהבטיח חיי בטחון למשפחה?

למה אנחנו כל כך לחוצים בזמן ומרגישים חסרי אנרגיה?

חוסר אנרגיהלפעמים אנחנו חשים ללא אנרגיה. אנחנו לא רוצים לדבר עם אף אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא ולא רוצים לראות או לשמוע שום דבר. התחושה הכללית היא כאילו נשארנו קליפה. אף אחד לא גר בפנים. כאילו שמנו שלט: “יצאנו לחופשה.” מי לא זוכרת איך קמה מהמיטה אחרי מחלה טובה והרגישה שאין לה כוח להתמודד עם שום דבר, רק תעזבו אותה בשקט, באמא’שלה. בדרך כלל חוסר האנרגיה בא לאחר התמודדות עם אירועים קשים או מחלות. אבל, לאחרונה אני מרגישה כך בסופו של כל יום. שלא לדבר כמה מהר מגיע סופו של היום! להמשיך לקרוא למה אנחנו כל כך לחוצים בזמן ומרגישים חסרי אנרגיה?

האם כולנו “נשים קטנות?” או אולי הן לא היו קטנות באמת?

נשים קטנותהחודש מציינים מאה וחמישים שנים לפרסום ספרה של לואיזה מיי אלקוט “נשים קטנות”. לאור קמפיין “me too#” שהתחיל לפני שנה וממשיך גם היום, למרות תגובות הנגד מגברים ונשים כאחת, נשאלת השאלה האם אנחנו הנשים עדיין אותן “נשים קטנות?” להמשיך לקרוא האם כולנו “נשים קטנות?” או אולי הן לא היו קטנות באמת?

איך הפכו הסיפורים לכלי איבחוני, טיפולי, הסברתי בכל התחומים

מחברת ריקהלפעמים נגמרים לי הסיפורים ואז אני עוברת לקריאה, שהיא חומר הגלם לכתיבה. בדואר מצאתי קישור למאמר, מתוך מוסף עיתון “כלכליסט,” שכותרתו: “פסטיבל מספרי סיפורים: פרופ’ רון שחר מציג את הכלי הניהולי המפתיע של העידן הנוכחי. אינני מכירה את פרופ’ שחר אך נראה לי שהוא לא מתחום הספרות ולכן התעוררה סקרנותי. הסיפורים הם חומר הגלם של תורת הספרות לדורותיה, אך מזה זמן שאני רואה שבתחומים רבים מאמצים את מונח ה”נרטיב” עד שזלג גם לשימוש היום-יומי והפוליטי. לדוגמה, טענותיו של התובע בבית המשפט הן נרטיב, סוג של סיפור.

להמשיך לקרוא איך הפכו הסיפורים לכלי איבחוני, טיפולי, הסברתי בכל התחומים

אני ממש מצטערת, רוצה לבקש סליחה, לא התכוונתי!

בובת ליצן עצובה רוצה לבקש סליחהאני מצטערת! אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה ושלא בכוונה. אני משתדלת שלא לפגוע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, אבל רמת הרגישות מגיעה לגבהים כאלה שלפעמים הדברים נשמעים כאילו יש כוונה לפגוע. אז זהו שלא! אמנם יום הכיפורים הוא מועד דתי, בו אמור האדם לפנות לאלוהיו ולבקש סליחה, אך אלוהים יכול לסלוח רק לחטאים שחטאנו כלפיו. על חטאים שחטאנו כלפי אנשים רק אותם האנשים יכולים לסלוח. ומכאן המנהג לבקש סליחה מחברים ומכרים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה, ברוך). להמשיך לקרוא אני ממש מצטערת, רוצה לבקש סליחה, לא התכוונתי!

סוף הוא התחלה חדשה

סוף הקיץ - החצבים פורחיםשוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות ואז מופיעים להם שני עננים בשמים והחצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”התחלת הלימודים“. אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית. להמשיך לקרוא סוף הוא התחלה חדשה

איך האופנה קשורה לפוליטיקה – נשים וגברים

The Rivlin's holding handsלמחרת ההופעה הטלוויזיונית של הנשיא האמריקאי יחד עם ראש הממשלה הישראלי נערך בקבוצת “המתלבשות” דיון על שמלתה ומעילה של הגברת נתניהו. אין ספק שבכל בית בישראל לפני ששמעו את דבריהם של הנשיא וראש הממשלה הסתכלו כולם בסקרנות על לבושן של הנשים! (מה היה צבע החליפה של נתניהו, ברוך?) למרות שהעולם מנוהל על ידי גברים, (סתם פוליטיקה) או לפחות הם חושבים שהם מנהלים אותו, לנשותיהם תפקיד מכריע ביחסי הציבור שלהם ובאופנה. דוגמה מעניינת היא ללא ספק סוניה פרס שנמנעה מלהשתלב בעולם הפוליטיקה ולכן גם לא הייתה מחויבת לאופנה. יוצאי דופן הם הזוג ריבלין – אף אחד מהם איננו מלך היופי וגם לא אייקון אופנה, אך היחסים החמים שהם מקרינים הפכו אותם לזוג האהוד ביותר במדינה (בתמונה למעלה). להמשיך לקרוא איך האופנה קשורה לפוליטיקה – נשים וגברים

האם עתידו של הספר כמכשיר קריאה נחרץ, או שיש לו עתיד?

A kindleמזה שנים מאיימים עלינו שגורלו של הספר נחרץ והוא עתיד להיעלם מהעולם. בעידן האלקטרוני של היום האנשים קוראים בעזרת הכלים האלקטרוניים. ישנם הכלים הכלליים שנמצאים אתנו כל היום, כמו הטלפון, שאצל רבים משמש גם לקריאת חדשות ומאמרים. ישנם הכלים הייעודיים, שמטרתם הראשונית הוא לשמש כ”ספר אלקטרוני”, לדוגמה ה”קינדל” של חברת אמזון או ה”נוק” של חברת ברנס ונובל. תלמידים קוראים היום את ספרי הלימוד ממסך המחשב וגם ספרי האקדמיה נקראים מהמסך. לאחרונה הופיעו ספרים שאינם מצריכים קריאה כלל, הספרים הקוליים, לדוגמה, מספרי האוניברסיטה הפתוחה. אז הספר לא מת, רק אמצעי הקריאה השתנו. במקום מהנייר, מהדף, אנחנו קוראים מהמסך. להמשיך לקרוא האם עתידו של הספר כמכשיר קריאה נחרץ, או שיש לו עתיד?