קטגוריה: החיים

זמן קריאה: 6 דק’
השינויים בחיים הם שיעור מתמשך. אמא שלי הייתה אומרת ש”כל החיים אנחנו לומדים ולבסוף מתים כמו טיפשים.” נכון שזה מטופש למות, אבל היא התכוונה, שלאחר חיים שלמים עוד לא למדנו שום דבר. אמא שלי לא התכוונה למהפכת המידע או להתפוצצות הידע, אלא לכל המצבים, האירועים והאנשים שאותם אנו פוגשים בחיי היום-יום ומולם אנחנו עומדים. כל אירוע וכל מפגש מזמנים לנו התמודדות, שלא פעם מפתיעה אותנו, היא שונה מכל קודמותיה, ואין לנו תגובה אוטומטית אליה. להמשיך לקרוא החיים הם שיעור, מה ילמדו אותנו השינויים של 2023 שלא למדנו בשנת 2020?

בשנותיו האחרונות אמר אבי, שזכה לעבור את גיל 90, “לא זו הארץ שהתכוונו להקים לכם”. הורי לא ברחו מאירופה, הם הגיעו כחלוצים, “לבנות ולהיבנות בה”. אכזבתו מהמתרחש בארץ הייתה גדולה והוא לא חדל מלדבר על החלום ושברו. אני, שהייתי כל כך עסוקה בלהתמודד עם גידול הילדים, גידול ההורים, העבודה התובענית, ואפילו מעט ספורט שהצלחתי לדחוס ללו”ז העמוס (באולינג מישהו?), לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון ולא היה לי זמן להשקיע מחשבה בדבריו. להמשיך לקרוא החלום ושברו

ככל שאדם מתבגר כך מספר ההתרגשויות של “הפעם הראשונה” הולך וקטן. כשאנו צעירים יש המון התחלות חדשות, המלוות בהתרגשות של הסביבה וגם קצת שלנו: ההתהפכות הראשונה (ברוך, הילד גאון!), השן הראשונה (אבל הרופא אמר שאין חום), הצעד הראשון (חייבים נעליים), היום הראשון של הגן, היום הראשון בבית הספר (שלום כיתה א’), החבר הראשון, והרשימה אין-סופית. אבל ככל שאדם מתבגר, הוא כבר ראה הרבה ועשה הרבה וחוויית “הפעם הראשונה” הופכת להיות נדירה בחייו. להמשיך לקרוא על חוויית “הפעם הראשונה” לטוב ולרע

אני מצטערת! ערב יום הכיפורים אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה ושלא בכוונה. אני משתדלת שלא לפגוע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, אבל רמת הרגישות מגיעה לגבהים כאלה שלפעמים משפט תמים מובן על ידי בני שיחי כאילו יש כוונה לפגוע. אז זהו שלא! אמנם יום הכיפורים הוא מועד דתי, בו אמור האדם לפנות לאלוהיו ולבקש סליחה, אך אלוהים יכול לסלוח רק לחטאים שחטאנו כלפיו. על חטאים שחטאנו כלפי אנשים רק אותם האנשים יכולים לסלוח. ומכאן המנהג לבקש סליחה מחברים ומכרים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה, ברוך.) להמשיך לקרוא אני ממש מצטערת, רוצה לבקש סליחה

זמן קריאה: 5 דק’

שוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות. אז מופיעים להם כמה עננים בשמים. החצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”תחילת הלימודים.” אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית. להמשיך לקרוא סוף הוא התחלה חדשה

מזה שנים מאיימים עלינו שגורלו של הספר נחרץ והוא עתיד להיעלם מהעולם. בעידן הדיגטלי של היום האנשים קוראים בעזרת כלים אלקטרוניים: הכלים הכלליים שנמצאים אתנו כל היום, כמו הטלפון, שאצל רבים משמש גם לקריאת חדשות ומאמרים; המהדרין קוראים בעזרת הכלים הייעודיים, שמטרתם הראשונית הוא לשמש כ”ספר אלקטרוני,” לדוגמה ה”קינדל” של חברת אמזון, או ה”נוק” של חברת ברנס ונובל. תלמידים קוראים היום את ספרי הלימוד ממסך המחשב והטלפון, ואפילו ספרי האקדמיה נקראים מהמסך. לאחרונה הופיעו ספרים שאינם מצריכים קריאה כלל, הספרים הקוליים, לדוגמה, מספרי האוניברסיטה הפתוחה. אז הספר לא מת, רק אמצעי הקריאה השתנו. במקום מהדף, מהנייר, אנחנו קוראים מהמסך. להמשיך לקרוא האם עתידו של הספר ככלי קריאה נחרץ?

זמן קריאה: 5 דק’

החיים קצרים מדי. יש דברים שצריך לשחרר ולהפסיק לשאת על גבנו. “הזמן הניגר כמו מים” אומרת חוה אלברשטיין בשירה “ערב אחר.” ואכן, הזמן עובר מבלי לעצור אפילו לרגע, וכל דקה מקרבת אותנו אל קיצנו. אנשים נוטים לשכוח או להדחיק את העובדה הפשוטה שיבוא יום ולא נהיה עוד. העולם פשוט ימשיך בלעדינו. השמש תמשיך לזרוח ולשקוע; המכוניות ימשיכו לנסוע או לעמוד בפקקים; בבית שלי תגור מישהי אחרת והמעלית תמשיך לעלות ולרדת בלעדי. להמשיך לקרוא החיים קצרים מדי – ארבעה דברים שהגיע הזמן לשחרר

זמן קריאה: 5 דק’

מן המפורסמות הוא שאצל הפולנים הכבוד מעל לכל, לא רק הכבוד העצמי, אלא גם כבודו של הזולת. לכן, גם אם התספורת החדשה של החברה הכי-טובה הייתה איומה ונוראה, שלא לומר מכוערת, היינו אומרים לה בחיוך מלאכותי כמה היא מחמיאה לצבע העיניים, למבנה הפנים, לבוהק של השיניים, כיד הדמיון הטובה עלינו. כי מה יכולנו להגיד? שזה מכוער? הייתה אפשרות שהיא תדביק את השיער בחזרה? רק עוגמת נפש יכולנו לגרום, ומזה ניסינו להימנע. “שקרים לבנים” קראו להם והצידוק שניתן לשימוש ב”שקר הלבן” הוא צידוק ערכי, ולכן זימן דיון ערכי, ששאל מה יותר חשוב – האמת, שעלולה לפגוע, או התחושה והמצב הנפשי של מי שלו משקרים? להמשיך לקרוא ה”שקרים הלבנים” של פעם הפכו להיות המציאות המלאכותית של היום

זמן קריאה: 5 דק’

בעידן החדש מקבלים אנשים את המידע החדשותי מ”עטו” של המנהיג ביישום ה”טוויטר'” טראמפ, אילון מאסק, נתניהו. גילוי נאות – אין לי, וגם לא היה… פעם העדפתי לראות את מהדורת החדשות בסופו של יום, כשראשי פנוי לשמוע מה נשמע בעולם. היום גם זה מיותר לי. בדרך כלל, התקשורת מספרת על דברים רעים או קיצוניים שקורים בארץ ובעולם. אני מתחילה להתעניין בחדשות רק כשבני משפחתי מתחילים להודיע שהם בסדר ולשאול אם אנחנו בסדר. גם זה עידן חדש בשבילי, כשהתפקידים מתהפכים, והילדים דואגים להורים! להמשיך לקרוא עידן חדש – עובדות ועובדות אלטרנטיביות

אחת התוצאות של העידן הדיגיטלי היא עושר המידע. פעם היה המידע מצוי רק אצל אנשי מקצוע, והיינו נשמעים למוצא פיהם מבלי לחשוב פעמיים או לערער. אם הרופא אמר שהפצעים של הילד הם עקיצות של יתושים היינו מקבלים את פסק הדין באהבה. המדקדקים היו שואלים מה אפשר לעשות כדי שזה לא יגרד כל כך. המהדרין היו מעדכנים את הרופא ומספרים לו שבגן יש ילד אחד שגם הוא קבל את הפצעים האלה ועכשיו הוא מאושפז. הרופא היה עונה בסבלנות לשאלות, מרגיע את ההורים ואת החולה והכל היה בא בשלום על מקומו. עם פריצתו של האינטרנט לחיינו, גם ההורים הפכו לרופאים. הם מגיעים לרופא בעצם כדי לאשר את הבחנתם ולקבל לפיה טיפול, ואם הרופא לא מסכים לאבחנה הם מסבירים לו שככה כתוב באינטרנט. להמשיך לקרוא איך הפך עושר המידע למעמסה על כתפנו?