זיכרון במחלוקת – לזכור בברלין את היהודים

Stolpersteinזמן קריאה: 5 דק’

בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת זיכרון הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרויקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרויקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זיכרון במחלוקת – לזכור בברלין את היהודים

בין ברלין לקרקוב – הדימיון בהיסטוריה היהודית וגם בשימור הזיכרון

זמן קריאה משוער: 5 דק’

רחוב יהודי משוחזר במוזיאון "פה לין"כל שנה בסתיו היינו נתקפים ברצון עז לטייל כדי להנות מהקרירות שמקדימה באירופה ובארה”ב (לעומת החום והחמסינים שלנו). וכך, מבלי להתכוון, שנה אחת היינו בסתיו בברלין ושנה לאחר מכן – בקרקוב. שתי ערים עתיקות באירופה, שהיו/שהן גם ערי בירה. קרקוב היתה עיר הבירה של פולין עד 1596 וברלין הפכה לעיר הבירה בשנת 1700. גם לקרקוב וגם לברלין הוזמנו היהודים על ידי השליטים על מנת לפתח את הערים ואת המסחר; פרידריך וילהלם הזמין ב-1671  חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה שקיבלו בתים בברלין, בדיוק כפי שעשה מלך פולין קזי’מייז השלישי, שהקים את הרובע יהודי בשנת 1335 (בזכות אסתר, שהייתה המאהבת היהודיה שלו – נשמע מוכר?), שאליו הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה, ובו אף קבלו אוטונומיה דתית. להמשיך לקרוא בין ברלין לקרקוב – הדימיון בהיסטוריה היהודית וגם בשימור הזיכרון

האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

Shnirer_tombזמן קריאה: 5 דק’

שרה שנירר הקדימה את זמנה ושינתה את חיי הנשים היהודיות באירופה ובעולם. אף פעם לא חשבתי איך נראו החיים לפני שנולדתי. גם כך, גדלתי בשנות הצנע בישראל ונראה היה שקשה לחיות מתוך מחסור ובצניעות. רק כשפגשתי את הנשים המקראיות, יעל אשת חבר הקיני, ודבורה הנביאה (בספר שופטים, ברוך) הרגשתי בכלל שמקומן של הנשים בתנ”ך כמנהיגות נפקד. שרה היא רק אשת איש ואם, כך גם רבקה, גם אם היא תכמנית, ולאה. לפתע הרגשתי שיש בעולם הבדל בין מקומה של האישה לבין מקומו של הגבר. לרגע התחלתי לפקפק ברעיון השוויון, שלאורו גדלתי. בסוציאליזם של שנות החמישים והשישים הנשים סללו כבישים, בנו בתים, וכמובן שהתגייסו לצבא ונלחמו שכם אל שכם לצד הגברים. להמשיך לקרוא האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – הזמן הרץ והזיכרון הנשכח

Trains to Life – Trains to" Death" - Frank Meisler אנדרת זכרון לשואה
Trains to Life – Trains to” Death” – Frank Meisler אנדרת זיכרון לשואה

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי האו”ם בהחלטה מס’ 60/7 והוא חל ב- 27 לינואר. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום הזיכרון לשואה משלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים, יש חשיבות עצומה ליום זיכרון  לשואה, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על ה”עובדות השיקריות” בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות ומסמכים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר על מנת שארוע כזה לא יחזור לעולם.

להמשיך לקרוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – הזמן הרץ והזיכרון הנשכח

אזעקת זיכרון

המדרגות שירדנו באזעקות מבצע סיניהזיכרון הראשון שיש לי הוא זיכרון הירידה החטופה למקלט, לצלילי אזעקות במבצע סיני. אמי נשאה אותי על הידיים, כיחד עם הארנק ו”תיק מקלט,” שעד היום אינני יודעת מה היה בו. בחלק מהמדרגות היה מעקה, אך בחלק האחרון, בירידה אל המבואה (לובי, ברוך,) היו כ- 12 מדרגות חלקות, מאוד רחבות וללא מעקה שגרמו לי לרעוד מחשש שאמי, בחפזונה, תחליק ותיפול. אחי ליווה אותנו מאחור כשמנורת הלוקס מתנדנדת בידיו. להמשיך לקרוא אזעקת זיכרון

כמעט צדקת, אבא – המחתרת היהודית בקרקוב

Klingberg-Reizia - לוחמת המחתרת היהודית“אבא הסתכל החוצה ואמר לנו שהגרמנים יפסידו בסוף ושהיטלר ימות אבל אנחנו נדע את זה כשיצעקו את זה לתוך קברינו. ועכשיו, אני יושבת כאן, בבלוק, באושוויץ. הרוסים בשערי המחנה.” דבריה של רייזה (שושנה) קלינגברג, לימים כהן, זכרונה לברכה, שהיתה חמותי. היא שרדה את מחנה אושוויץ, שאליו הגיעה, אך לא בגלל יהדותה הגיעה אליו, אלא בגלל חברותה במחתרת היהודית.

להמשיך לקרוא כמעט צדקת, אבא – המחתרת היהודית בקרקוב

פסיכולוגיה לא בגרוש – איך השתמשו הנאצים בפסיכולוגיה

הגזרות: צידו השני של השלט הממחיש את הגזרות ומסב את תשומת הלב את השלטיםהייתי ילדה קטנה כשהחלו להגיע האנשים המוזרים עם המספרים הכחולים על היד. אנשים התלחשו, הצביעו עליהם עם האצבע וניהלו ויכוחים, שלא ממש הבנתי. הרחובות התמלאו אנשים שהיו ממלמלים לעצמם במקרה הטוב, או צועקים בכל מני שפות ומבהילים אותנו, הילדים. ההורים אמרו שהם לא מסוכנים אלא מסכנים, שברו אותם במחנות. בבית הספר למדו אותנו על השואה, על הגזרות דברו מעט. אמרו “שלא הלכו כצאן לטבח“. לא ממש הבנו. משבגרתי, והדיון על השואה הפך להיות פומבי ולפעמים אפילו קולני, הבנתי למה בדיוק התכוונו ועל מה התווכחו המבוגרים. המפגש עם ברלין הציג לנו את התחכום הרב שבו התנהלו הנאצים בשנים שבהם היו בשלטון, עוד לפני המלחמה ובזמן כיבושן של מדינות שלמות. הבנתי פתאום איך יכול ארגון קיצוני לעלות לשלטון בצורה דמוקרטית ולאט-לאט להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה. להמשיך לקרוא פסיכולוגיה לא בגרוש – איך השתמשו הנאצים בפסיכולוגיה

מרטין לותר קינג ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

Martin Luther King in Washingtonכתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!

להמשיך לקרוא מרטין לותר קינג ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

האם הייתם מהמרים על חייכם? מוות וחיים ביד הזיכרון

פונטה ווקיו בפירנצהבקיץ, אני אוהבת ללכת לתערוכות. ראשית, יש מזגן! שנית, פחות עמוס, כי כולם בחו”ל, בים, בבריכה (מחקו את המיותר). שלישית, זה כל כך מחמם לב לראות את הילדים מתרוצצים בתערוכות, מגלים עניין בעיניים בורקות. לאחרונה גיליתי שהמוזיאונים הגדולים והחשובים מעלים את כל האוספים שלהם לאינטרנט. האחרון שבהם הוא  מוזיאון האופיצ’י (Uffizi Gallery) שנמצא בקרבתו של הגשר המדהים והיצירתי פונטה-ווקיו (Ponte  Vecchio בתמונה). כל מבקר שמזדמן לפירנצה מגיע גם אל “דויד,” פסלו הענק של מיכאלאנג’לו, שנמצא באקדמיה לאמנות של פירנצה. הפסל, הנראה מרחוק מוקף הילה של אור (מעליו כיפת זכוכית) ומדהים בגודלו כשמתקרבים.

להמשיך לקרוא האם הייתם מהמרים על חייכם? מוות וחיים ביד הזיכרון

פה לין

Polinבתי אבן מעוצבים, בעלי תיקרות גבוהות, המתחילים ממש מהמדרכה, הוא הנוף העירוני של פולין, השונה לחלוטין מזה שאנחנו רגילים אליו בארץ, ואפילו האור בפולין רך uנעים ולא בוהק. נולדתי בתל אביב, מעולם לא גרתי במקום אחר, אבל תרבות ילדותי היתה התרבות הרוסית-פולנית ששלטה אז בארץ, ולכן הביקור בפולין הרגיש כמו חזרה הביתה. נראה שהפולנים, גם הם, חשים שפולין היא הבית של היהודים ולכן בשנת 2014 נפתח בוורשה “המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין”, המציג 1,000 שנות חיים יהודיים בפולין. שמו של המוזיאון בעברית “פה לין” (Polin), והוא מדרש השם המסביר מדוע התיישבו היהודים על אדמת פולין במאה העשירית לספירה, לקוח מספר שופטים י”ט, פסוק ט’: “לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ” בשיכול מילים.
להמשיך לקרוא פה לין