קטגוריה: זכרון

שרה שנירר הקדימה את זמנה ושינתה את חיי הנשים היהודיות באירופה ובעולם. היא הבינה את עמדת הנחיתות החברתית שבה הושמה האישה היהודיה עוד לפני שהמונח פמיניזם נטבע. היא הקימה בקרקוב את רשת בתי הספר החרדית “בית יעקב” בשנת 1918. המדריכה שליוותה אותנו בביקורנו בקרקוב היתה פולניה קתולית שלומדת ומתמחה בלימודי יהדות, אך היא ספרה בגאווה רבה על בתי הספר של “בית יעקב“, רשת של בתי ספר יהודיים לבנות בלבד. בזכות רשת זו נשמר הציביון היהודי של הקהילה כולה. להמשיך לקרוא האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

הייתי ילדה קטנה כשהחלו להגיע האנשים המוזרים עם המספרים הכחולים על היד. אנשים התלחשו, הצביעו עליהם עם האצבע וניהלו ויכוחים, שלא ממש הבנתי. הרחובות התמלאו אנשים שהיו ממלמלים לעצמם במקרה הטוב, או צועקים בכל מני שפות ומבהילים אותנו, הילדים. ההורים אמרו שהם לא מסוכנים אלא מסכנים, שברו אותם במחנות. בבית הספר למדו אותנו על השואה, על הגזרות דברו מעט. אמרו “שלא הלכו כצאן לטבח“. לא ממש הבנו. משבגרתי, והדיון על השואה הפך להיות פומבי ולפעמים אפילו קולני, הבנתי למה בדיוק התכוונו ועל מה התווכחו המבוגרים. המפגש עם ברלין הציג לנו את התחכום הרב שבו התנהלו הנאצים בשנים שבהם היו בשלטון, עוד לפני המלחמה ובזמן כיבושן של מדינות שלמות. הבנתי פתאום איך יכול ארגון קיצוני לעלות לשלטון בצורה דמוקרטית ולאט-לאט להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה. להמשיך לקרוא פסיכולוגיה לא בגרוש – איך השתמשו הנאצים בפסיכולוגיה

זמן קריאה משוער: 5 דק’

כל שנה בסתיו היינו נתקפים ברצון עז לטייל כדי להינות מהקרירות שמקדימה באירופה ובארה”ב (לעומת החום והחמסינים שלנו). וכך, מבלי להתכוון, שנה אחת היינו בסתיו בברלין ושנה לאחר מכן – בקרקוב. שתי ערים עתיקות באירופה, שהיו/שהן גם ערי בירה. קרקוב היתה עיר הבירה של פולין עד 1596 וברלין הפכה לעיר הבירה בשנת 1700. גם לקרקוב וגם לברלין הוזמנו היהודים על ידי השליטים על מנת לפתח את הערים ואת המסחר; פרידריך וילהלם הזמין ב-1671  חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה שקיבלו בתים בברלין, בדיוק כפי שעשה מלך פולין קזי’מייז השלישי, שהקים את הרובע יהודי בשנת 1335 (בזכות אסתר, שהיתה המאהבת היהודיה שלו – נשמע מוכר?), שאליו הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה, ובו אף קבלו אוטונומיה דתית. להמשיך לקרוא בין ברלין לקרקוב – הדימיון בהיסטוריה היהודית וגם בשימור הזיכרון

כתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!

להמשיך לקרוא מרטין לותר קינג ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זכרון במחלוקת

בתי אבן מעוצבים, בעלי תיקרות גבוהות, המתחילים ממש מהמדרכה, הוא הנוף העירוני של פולין, השונה לחלוטין מזה שאנחנו רגילים אליו בארץ, ואפילו האור בפולין רך uנעים ולא בוהק. נולדתי בתל אביב, מעולם לא גרתי במקום אחר, אבל תרבות ילדותי היתה התרבות הרוסית-פולנית ששלטה אז בארץ, ולכן הביקור בפולין הרגיש כמו חזרה הביתה. נראה שהפולנים, גם הם, חשים שפולין היא הבית של היהודים ולכן בשנת 2014 נפתח בוורשה “המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין”, המציג 1,000 שנות חיים יהודיים בפולין. שמו של המוזיאון בעברית “פה לין” (Polin), והוא מדרש השם המסביר מדוע התיישבו היהודים על אדמת פולין במאה העשירית לספירה, לקוח מספר שופטים י”ט, פסוק ט’: “לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ” בשיכול מילים.
להמשיך לקרוא פה לין