האם הייתם מהמרים על חייכם? מוות וחיים ביד הזיכרון

פונטה ווקיו בפירנצהבקיץ, אני אוהבת ללכת לתערוכות. ראשית, יש מזגן! שנית, פחות עמוס, כי כולם בחו”ל, בים, בבריכה (מחקו את המיותר). שלישית, זה כל כך מחמם לב לראות את הילדים מתרוצצים בתערוכות, מגלים עניין בעיניים בורקות. לאחרונה גיליתי שהמוזיאונים הגדולים והחשובים מעלים את כל האוספים שלהם לאינטרנט. האחרון שבהם הוא  מוזיאון האופיצ’י (Uffizi Gallery) שנמצא בקרבתו של הגשר המדהים והיצירתי פונטה-ווקיו (Ponte  Vecchio בתמונה). כל מבקר שמזדמן לפירנצה מגיע גם אל “דויד,” פסלו הענק של מיכאלאנג’לו, שנמצא באקדמיה לאמנות של פירנצה. הפסל, הנראה מרחוק מוקף הילה של אור (מעליו כיפת זכוכית) ומדהים בגודלו כשמתקרבים.

להמשיך לקרוא האם הייתם מהמרים על חייכם? מוות וחיים ביד הזיכרון

זכרון במחלוקת

Stolpersteinבברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זכרון במחלוקת

אזעקת זיכרון

A picture of stairsהזיכרון הראשון שיש לי הוא זיכרון הירידה החטופה למקלט, לצלילי אזעקות במבצע סיני. אמי נשאה אותי על הידיים, כיחד עם הארנק ו”תיק מקלט”, שעד היום אינני יודעת מה היה בו. בחלק מהמדרגות היה מעקה, אך בחלק האחרון, בירידה אל המבואה (לובי ברוך), היו כ- 12 מדרגות חלקות, מאוד רחבות וללא מעקה שגרמו לי לרעוד מחשש שאימי, בחפזונה, תחליק ותיפול. אחי ליווה אותנו מאחור כשמנורת הלוקס מתנדנדת בידיו. להמשיך לקרוא אזעקת זיכרון

יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח

Trains to Life – Trains to" Death" - Frank Meisler
Trains to Life – Trains to” Death” – Frank Meisler

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי ראיתי שבסוף השבוע חל יום השואה הבינלאומי. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום השואה שלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים שכך הם פני הדברים, יש חשיבות עצומה לזיכרון רשמי, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות, מסמכים או ניסויים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר.

להמשיך לקרוא יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח

כמעט צדקת, אבא

Klingberg-Reizia (1)“אבא הסתכל החוצה ואמר לנו שהגרמנים יפסידו בסוף ושהיטלר ימות אבל אנחנו נדע את זה כשיצעקו את זה לתוך קברינו. ועכשיו, אני יושבת כאן, בבלוק, באושוויץ. הרוסים בשערי המחנה.” דבריה של רייזה (שושנה) קלינגברג, לימים כהן, זכרונה לברכה, שהיתה חמותי. היא שרדה את מחנה אושוויץ, שאליו הגיעה, אך לא בגלל יהדותה הגיעה אליו. בשנת 1942, אמר אביה: “היהודים הם עם שסבל כל כך הרבה, ויודע כל כך טוב להסתדר, ואם אף אחד מהאנשים האלה שנשלחים ברכבות האלה, לא שלח מכתב, לא נתן סימן חיים, סימן שהם כולם מתים. באיזו צורה, איך – אני לא יודע.” דבריו אלה יחד עם מכתבים שקבלה מחברותיה, שתארו את המשלוחים ואת הרעב, והשמועות שהגיעו לקהילה היהודית, הביאו אותה להבנה שמשמעות שהכיבוש הגרמני היא מוות ליהודים באשר הם יהודים. היא החליטה שאם נגזר עליה למות היא תמות לוחמת, בגבורה ובכבוד. להמשיך לקרוא כמעט צדקת, אבא

פה לין

Polinבתי אבן מעוצבים, בעלי תיקרות גבוהות, המתחילים ממש מהמדרכה, הוא הנוף העירוני של פולין, השונה לחלוטין מזה שאנחנו רגילים אליו בארץ, ואפילו האור בפולין רך uנעים ולא בוהק. נולדתי בתל אביב, מעולם לא גרתי במקום אחר, אבל תרבות ילדותי היתה התרבות הרוסית-פולנית ששלטה אז בארץ, ולכן הביקור בפולין הרגיש כמו חזרה הביתה. נראה שהפולנים, גם הם, חשים שפולין היא הבית של היהודים ולכן בשנת 2014 נפתח בוורשה “המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין”, המציג 1,000 שנות חיים יהודיים בפולין. שמו של המוזיאון בעברית “פה לין” (Polin), והוא מדרש השם המסביר מדוע התיישבו היהודים על אדמת פולין במאה העשירית לספירה, לקוח מספר שופטים י”ט, פסוק ט’: “לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ” בשיכול מילים.
להמשיך לקרוא פה לין

פסיכולוגיה לא בגרוש

memory_places1הייתי ילדה קטנה כשהחלו להגיע האנשים המוזרים עם המספרים הכחולים על היד. אנשים התלחשו, הצביעו עליהם עם האצבע וניהלו ויכוחים, שלא ממש הבנתי. הרחובות התמלאו אנשים שהיו ממלמללים לעצמם במקרה הטוב, או צועקים בכל מני שפות ומבהילים אותנו, הילדים. ההורים אמרו שהם לא מסוכנים אלא מסכנים, שברו אותם במחנות. בבית הספר למדו אותנו על השואה ואמרו “שלא הלכו כצאן לטבח”. לא ממש הבנו. משבגרתי, והדיון על השואה הפך להיות פומבי ולפעמים אפילו קולני, הבנתי למה בדיוק התכוונו ועל מה התווכחו המבוגרים. המפגש עם ברלין הציג לנו את התחכום הרב שבו התנהלו הנאצים בשנים שבהם היו בשלטון, עוד לפני המלחמה ובזמן כיבושן של מדינות שלמות. הבנתי פתאום איך יכול ארגון קיצוני לעלות לשלטון בצורה דמוקרטית ולאט-לאט להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה. להמשיך לקרוא פסיכולוגיה לא בגרוש

בין ברלין לקרקוב

gvirtig_fullכל שנה בסתיו אנחנו נתקפים ברצון עז לטייל כדי להינות מהקרירות שמקדימה באירופה ובארה”ב (לעומת החום והחמסינים שלנו). וכך קרה ששנה אחת היינו בסתיו בברלין ושנה לאחר מכן – בקרקוב. שתי ערים עתיקות שהיו/שהן גם ערי בירה. קרקוב היתה עיר הבירה של פולין עד 1596 וברלין הפכה לעיר הבירה בשנת 1700. גם לקרקוב וגם לברלין הוזמנו היהודים על ידי השליטים על מנת לפתח את הערים ואת המסחר; פרידריך וילהלם הזמין ב-1671  חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה שקיבלו בתים בברלין, בדיוק כפי שעשה מלך פולין קזי’מייז השלישי, שהקים את הרובע יהודי בשנת 1335 (בזכות אסתר, שהיתה המאהבת היהודיה שלו – נשמע מוכר?), שאליו הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה, ובו אף קבלו אוטונומיה דתית. להמשיך לקרוא בין ברלין לקרקוב

האשה ששנתה את חיי הנשים

Shnirer_tombהמדריכה שליוותה אותנו היתה פולניה קתולית שלומדת ומתמחה בלימודי יהדות. היא ספרה לנו שחמותי באה ממשפחה מאוד חרדית, ממש כמו במאה שערים. היא למדה ברשת “בית יעקב“, רשת של בתי ספר יהודיים לבנות בלבד. למרות החרדיות הרבה של המשפחה והיותה נצר לרמ”א (על כך בפעם אחרת) היא היתה משפחה פרקטית, שהעריכה השכלה (שלא לדבר על חמותי שהיתה ידענית ועקשנית וחפשה מידע ואגרה ידע עד יומה האחרון).  להמשיך לקרוא האשה ששנתה את חיי הנשים

מוסיקה מבית אבא

Red_armyבגחמה של רגע החלטתי להזמין כרטיסים להופעה של “מקהלת הצבא האדום”. המחיר היה יקר למדי, אך גם זה לא ריפה את ידי. פעם, לפני שנים, היינו משתמשים בתרועת החצוצרות והמנגינה של מקהלת הצבא האדום במארש המפורסם שלהם On the March. השיר תורגם לעברית כ”אל הדרך” בביצוע מקהלת הגבעתרון וההפניה למעלה היא לביצוע המשולב של שתי הלהקות). תרועת החצוצרות היתה פותחת את טקסי סיום בית הספר ולצלילי המנגינה עצמה היו הילדים צועדים ועולים על הבמה לגאוות הוריהם. הצלילים הללו היו מאוד אהובים עלי והם מלווים אותי גם היום (בחדר כושר כשהם נותנים לי את הקצב להליכון).  להמשיך לקרוא מוסיקה מבית אבא