יום הזכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי האו”ם בהחלטה מס’ 60/7 והוא חל ב- 27 לינואר. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום הזכרון לשואה משלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים, יש חשיבות עצומה ליום זכרון לשואה, המוכר על ידי העולם כולו. זכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות ומסמכים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר על מנת שארוע כזה לא יחזור לעולם.
להמשיך לקרוא יום הזכרון הבינלאומי לשואה – הזמן הרץ והזכרון הנשכח
“המזון הוא הדלק של הגוף,” הסבירו לנו כשהיינו קטנים. כדי שתהיה לגוף אנרגיה, הנוצרת מעיכול המזון, ונהיה בריאים, צריך לאכול. הסבר פשוט וממצה שלא היו עליו עוררין. המזון היה מה שההורים (האימהות בעיקר, ברוך) הגישו לנו. היה גם המשפט האלמותי: “אם לא תאכל יבוא שוטר.” מה בדיוק יעשה השוטר הושאר לדמיונו של הילד, אבל היה ברור שמזון הוא דבר חשוב. הייתה גם דרישה ברורה לגבי הכמות: “ילד טוב משאיר צלחת ריקה.” הילדים שלי פתרו את כל הבעיות הללו כשזרקו לכלב, שישב מתחת לשולחן, כל מה שלא רצו לאכול או לסיים – אבל הצלחת הייתה ריקה (כאילו שהיה לי אכפת). מכאן, להפיכתו של המזון לנושא מרכזי בחיינו הדרך הייתה קצרה. 
נשארתי ללא מילים. פעם 
לפני שיצאתי לפנסיה עבדתי למחייתי ולא חשבתי לכתוב בלוג. בצעירותי, בחרתי במקצוע ההוראה. אז, מורה לא הייתה עושה בעיקר בייבי-סיטינג, אלא היא הייתה אדם משמעותי ומשפיע בחייו של התלמיד והוריו. התעקשתי להישאר בבית הספר היסודי, למרות שבהשכלתי הייתי בעלת רישיון הוראה לתיכון. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שהשנים הראשונות לחייה של כל תלמידה הן המעצבות את התנהלותה עם התבגרותה. מורה משפיעה על תלמידיה לא רק בהוראת מידע, יצירת ידע וכד’, אלא בהתנהגותה כי תלמידים מחקים את המבוגרים שבסביבתם באופן בלתי מודע. 
לפעמים אנחנו חשים ללא אנרגיה. אנחנו לא רוצים לדבר עם אף אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא ולא רוצים לראות או לשמוע שום דבר. התחושה הכללית היא כאילו נשארנו קליפה. אף אחד לא גר בפנים. כאילו שמנו שלט: “יצאנו לחופשה.” מי לא זוכרת איך קמה מהמיטה אחרי מחלה טובה והרגישה שאין לה כוח להתמודד עם שום דבר, רק תעזבו אותה בשקט, באמא’שלה. בדרך כלל חוסר האנרגיה בא לאחר התמודדות עם אירועים קשים או מחלות. אבל, לאחרונה אני מרגישה כך בסופו של כל יום. שלא לדבר כמה מהר מגיע סופו של היום! 
מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים אלה מאשר ארון הבגדים, או במילה כוללת יותר, אופנה. הרי אין שום דאגה אחרת שעומדת בפנינו. הכול כבר בסדר! העולם עצר מלכת. עוד ועוד מדינות סוגרות את שעריהן, ואזרחים נסגרים בבתיהם כמו כלב במלונתו. העולם כולו עובר למשטר חרום בעקבות התפרצותה של מחלת הקורונה חשוכת התרופות. האם היא תשנה גם את האופנה כפי שראינו בעבר?