אף אחד לא שוכח את תכניתו של חיים הכט “בין כרכור לסינגפור.” לא בגלל שכרכור היא מושבה, אלא בגלל שסינגפור נראתה כל כך טוב בתכנית שתפסנו את הראש ושאלנו למה זה למה זה לא יכול להיות גם אצלנו. התכנית בהחלט העלתה את המודעות הישראלית לאי-מדינה הזה, אך מעטים יודעים עד כמה עזרה ישראל לסינגפור להגיע לכך. נהג המונית שפגשנו באחת מנסיעותינו, שאל אותנו מהיכן אנחנו. כשענינו שמישראל הוא יצא מגדרו. “הייתי שם,” אמר, “איזו ארץ נהדרת. לפני הרבה שנים, בסיני, התאמנו שם במשך שנה עם הצבא הישראלי.” הוא זכר הרבה דברים משהותו והספיק לבקר בכל הארץ. הסתבר, שכשנפרדה סינגפור ממלזיה, שאליה הייתה קשורה, והכריזה על עצמאות, חיפשה מי מעמי העולם מוכן לאמן את הצבא שלה. היחידה שהסכימה הייתה ישראל. מאז שומרת סינגפור נקודה חמה בלב לישראל.
אזעקת זיכרון
הזיכרון הראשון שיש לי הוא זיכרון הירידה החטופה למקלט, לצלילי אזעקות במבצע סיני. אמי נשאה אותי על הידיים, כיחד עם הארנק ו”תיק מקלט”, שעד היום אינני יודעת מה היה בו. בחלק מהמדרגות היה מעקה, אך בחלק האחרון, בירידה אל המבואה (לובי ברוך), היו כ- 12 מדרגות חלקות, מאוד רחבות וללא מעקה שגרמו לי לרעוד מחשש שאימי, בחפזונה, תחליק ותיפול. אחי ליווה אותנו מאחור כשמנורת הלוקס מתנדנדת בידיו. להמשיך לקרוא אזעקת זיכרון
זכרון במחלוקת
בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זכרון במחלוקת
יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח
כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי ראיתי שבסוף השבוע חל יום השואה הבינלאומי. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום השואה שלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים שכך הם פני הדברים, יש חשיבות עצומה לזיכרון רשמי, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות, מסמכים או ניסויים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר.
הכישורים שנעלמו בעולם הדיגיטלי ואלה ש”נולדו”
אחד הכישורים שנעלמו בעולם הדיגיטלי הוא כישורי הריכוז. פעם שיעור היה נמשך כ- 50 דקות וכולו היה עוסק בנושא אחד. לעומת זאת, היום, מומלץ לשנות אחרי 20 דקות, משך הזמן בו אדם מתרכז באופן משמעותי. פעם יכולתי לשבת שעות מבלי להרים ראש ולקרוא, לכתוב, לתכנת, ואפילו לחשוב. היום, גם ללא כל הפרעה, אני ממש צריכה להתאמץ כדי להישאר מרוכזת בדבר אחד לאורך זמן, ובעיקר אם הוא לא מעניין אותי במיוחד. מה נשתנה היום מאז?
הנוסע המתמיד ומועדוני הלקוחות
שירותי התיירות האינטרנטיים עוברים שינוי. פעם היה מאוד פשוט להזמין מלון – באתר של הוטלס או של אחת מחברות התיירות הגדולות, אקספדיה (שעליה כבר כתבתי), פרייסליין וכאלה. אבל בינתיים, כל רשת מלונות גדולה פתחה אתר והיא מפעילה “מועדון נאמנות”, בדומה למועדון “הנוסע המתמיד”, שבו הצרכן מקבל נקודות על כל שהייה ובעזרתן ניתן לקבל הנחות, לילות חינם או פינוק אחר. שיטת הנקודות יוצרת נאמנות של הצרכן לרשת, כיוון שעליו להגיע למספר מינימום של נקודות כדי לקבל את ההטבות. אותה השיטה עובדת גם בחברת הוטלס הגדולה. על כל 10 לילות שהוזמנו דרכה מקבלים לילה אחד חינם בעלות ממוצעת של עשרת הלילות. אני מעידה בזאת שהשיטה עובדת וכבר ניצלתי 3 ימי בונוס כאלה.
עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה
מי לא זוכר את “יום תופרת”, שהיה נהוג לפני שנים, כשהתופרת הייתה באה הביתה והבגדים נתפרו בעבודת יד? קודם היה צריך ללכת לקנות בדים; היקרים היו ברחוב דיזנגוף, והזולים היו ברחוב נחלת בנימין (חלק מהחנויות עדיין קיים). היינו קונים את כל הבדים וחוזרים הביתה בידיים עמוסות. אמא הייתה מתקשרת לתופרת וקובעת “יום”. התופרת הייתה מתייצבת בבוקר, אמא הייתה מכינה לה ארוחת בוקר, מראה לה את הבדים ומסבירה לה מה כל בד אמור להיות. לקראת שעות אחר הצהריים היה הבית מלא בחוטים ובפיסות בד קטנות, והבדים עצמם הפכו, באורח פלא, להיות בגדים. להמשיך לקרוא עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה
שתי הערים המרכזיות של פורטוגל – ליסבון הבירה ופורטו
שתי הערים המרכזיות של פורטוגל הן ליסבון הבירה בדרום, ופורטו בצפון. את המרחק ביניהן ניתן לעבור בנסיעה של שלוש שעות. פורטוגל נראית כמדינה קטנה במפות, בעיקר כשהיא צמודה לספרד הענקית. אך, היא המדינה השלישית באירופה בקוטנה, למרות ששטחה גדול פי 4.5 מישראל. נופה הגיאוגרפי הררי ברובו, פרט לרצועת החוף. לפורטוגל שייכים גם האיים האזוריים ואיי מדיירה. אנחנו לא ניסינו לתפוס ככל יכולתנו. העדפנו טיול איטי שמשאיר טעם של עוד.
להמשיך לקרוא שתי הערים המרכזיות של פורטוגל – ליסבון הבירה ופורטו
ספריות וחנויות ספרים בפורטוגל – בעידן הדיגיטלי
ספריות וחנויות ספרים, חדשות, עתיקות, ובעלות עיצוב ייחודי, היו ההפתעה הגדולה של פורטוגל. הכמות והאיכות שלהם מתחרה בכמות הקונדיטוריות, מאפיות ובתי קפה. בעידן הדיגיטלי, בו נסגרות חנויות רבות בעולם, כמות הספריות וחנויות הספרים בפורטוגל היה מדהים. לא הספרים עצמם הם המושכים את תשומת הלב, אלא דווקא החללים הייחודיים שבהם הם נמצאים. בפורטו, לדוגמה, חנות הספרים Livraria Lello מומלצת בספרי התיירות כאתר חובה, ולכן קבוצות של תיירים ומטיילים עצמאיים צובאים על דלתותיה. העומס כה רב עד שהחלו לגבות דמי כניסה למקום כדי לווסת את מספר האנשים שיכולים להיות בחנות בזמן מסוים.
3 משחקי מחשב ללא ירייה אחת אפילו
מיום שהכרתי את המחשב נקשרה נפשי בנפשו ובמשחקי המחשב שבו – עוד יותר. הוקסמתי מהמהירות והקלות שבה הוא מבצע דברים שנחשבו לעבודת פרך עד שהגיע. למשל, הכתיבה במחשב, השימוש ב”מעבד התמלילים”. התייסרתי רבות כשהדפסתי עבודות סמינריוניות במכונת כתיבה. למי שלא היה בסביבה בתקופה ההיא, או שלא התנסה בתהליך, אסביר. להמשיך לקרוא 3 משחקי מחשב ללא ירייה אחת אפילו