החיים הם סיפורים

המורים הם אנשים ש”מקבלים שכר מבלי לעבוד.” אז למה אנשים לא רצים להיות מורים? תחשבו על זה – לקבל כסף ולשבת בבית, או לנפוש על אי טרופי? איך ניתן, לפי ההצהרה שלמעלה, להסביר את העובדה שבארצות רבות יש מחסור במורים? בישראל, המצב חמור עד כדי כך שמורות מגיעות חולות לבית הספר כי אין בנמצא מורים מחליפים. גם את זה קשה להסביר. הרי זאת ממש לא בעיה להחליף את אנשים שכל הזמן נמצאים בחופש. עובדה. תסתכלו רק איך הם מקבלים חודשיים משכורת ולא עושים כלום. ואז בדיוק באים החגים ושוב הם בחופש. ואנחנו מה? יש לנו שבועיים וגם אותם אנחנו לא מצליחים לממש כי יש כל כך הרבה עבודה. תחשבו על מנכ”ל משרד האוצר הפורש המסכן, כמה הוא עובד! 24/7! שפרושו בתרגום לעברית תקנית עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע! מזל שהדתיים לא רואים טלוויזיה אחרת הקואליציה הייתה מתפרקת. עבודה בשבת! להמשיך לקרוא המורים, או למה אנשים לא רוצים לקבל שכר מבלי לעבוד?

נשארתי ללא מילים. פעם לא היו לי מילים כי היה לי מחסום כתיבה. לא מצאתי על מה לכתוב ואף פניתי לעזרתכם הקוראים. אבל עכשיו הפה שלי פעור בתדהמה וללא מילים ממה שקורה במדינה. ההרגשה שמשהו במדינה השתנה בצורה קיצונית ושלילית, מלווה אותי מזה זמן. אך בזמנו, פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים רבים אמרו, חשבו, וכתבו שמצבה של המדינה טוב כפי שמעולם לא היה. הכלכלה שגשגה, האבטלה יורדה, חיי התרבות היו בשיאם, התיירות פנימה והחוצה מעולם לא הייתה גדולה יותר. רק אני חשבתי על הפיות מפיקי המרגליות חסרי הבושה והגבולות, שבטוחים שהם, ורק הם, יודעים הכול, משתלחים בכל, ועל פיהם יישק דבר. תהיתי לגבי המעשים האסורים לפי כל דין וחוק, שעושים מנהיג המדינה והאנשים המקיפים אותו, אלה שאמורים להיות דוגמה ומופת לנו. אך היו שמצאו הסברים, צידוקים, ונימוקים מקלים. להמשיך לקרוא המדינה משאירה אותי ללא מילים – מי דואג לי?

ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות ולכן יש חשיבות מיוחדת לחופש הביטוי לדעות שונות, כמו  ריבוי השמות השונים שיש למאכלים מסויימים. אך האחדות היהודית באה לידי ביטוי במאכלים זהים בין העדות, בעלי שמות שונים, ועם שינויים ותוספות לפי המצוי בארץ ובתרבות שממנה בא. לדוגמה, החמין שכל אשכנזי בטוח שזאת המצאה מזרח אירופאית קיים בכל העדות, אם כי בשמות שונים: הטשולנט הופך להיות “אוסבו” אצל הבוכרים, “הריס” אצל התימנים, או “ביריאני” על ידי יהודי הודו. לביבות חנוכה, הלא הם הלאטקס הפכו לרושטי בשווייץ (עם בייקון ברוך, אלא מה?), אערוק בעירק, עיג’ה בסוריה . . . להמשיך לקרוא חופש הביטוי או חופש הדיכוי

לפני שיצאתי לפנסיה עבדתי למחייתי ולא חשבתי לכתוב בלוג. בצעירותי, בחרתי במקצוע ההוראה. אז, מורה לא הייתה עושה בעיקר בייבי-סיטינג, אלא היא הייתה אדם משמעותי ומשפיע בחייו של התלמיד והוריו. התעקשתי להישאר בבית הספר היסודי, למרות שבהשכלתי הייתי בעלת רישיון הוראה לתיכון. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שהשנים הראשונות לחייה של כל תלמידה הן המעצבות את התנהלותה עם התבגרותה. מורה משפיעה על תלמידיה לא רק בהוראת מידע, יצירת ידע וכד’, אלא בהתנהגותה כי תלמידים מחקים את המבוגרים שבסביבתם באופן בלתי מודע. להמשיך לקרוא פנסיה הוא הזמן לעשות כלום או לכתוב בלוג

בעבר הרחוק היה השימוש במילה “התזונה” מתייחס רק לאוכל, לספק האנרגיה לגופנו. התזונה לא עוררה כל עניין מעבר להיותה מזון. בדרך כלל, אכלנו מה שאבא ואמא הכינו או את מה שהיה ביכולתנו לקנות. לאחרונה, תזונה ומזון הפכו להיות נושאי עניין ומחלוקות יום-יומיות של סגנון חיינו. הפכנו להיות סקרניים לגבי מנות, מרכיבים חדשים וישנים, אפשרויות בישול ואפיה, והתחילה התעניינות רבה במסעדות שף ובשפים המקומיים והבין-לאומיים. כך הפך המזון שאנו צורכים לנושא כשלעצמו, נושא חשוב, שגם מצטלם מעולה (ראית באינסטגרם, ברוך?) להמשיך לקרוא תזונה היא לא רק אוכל, אלא גם עיסוק ותרופה

לפעמים אנחנו חשים ללא אנרגיה. אנחנו לא רוצים לדבר עם אף אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא ולא רוצים לראות או לשמוע שום דבר. התחושה הכללית היא כאילו נשארנו קליפה. אף אחד לא גר בפנים. כאילו שמנו שלט: “יצאנו לחופשה.” מי לא זוכרת איך קמה מהמיטה אחרי מחלה טובה והרגישה שאין לה כוח להתמודד עם שום דבר, רק תעזבו אותה בשקט, באמא’שלה. בדרך כלל חוסר האנרגיה בא לאחר התמודדות עם אירועים קשים או מחלות. אבל, לאחרונה אני מרגישה כך בסופו של כל יום. שלא לדבר כמה מהר מגיע סופו של היום! להמשיך לקרוא למה אנחנו כל כך לחוצים בזמן ומרגישים חסרי אנרגיה?

מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים אלה מאשר ארון הבגדים, או במילה כוללת יותר, אופנה. הרי אין שום דאגה אחרת שעומדת בפנינו. הכול כבר בסדר! העולם עצר מלכת. עוד ועוד מדינות סוגרות את שעריהן, ואזרחים נסגרים בבתיהם כמו כלב במלונתו. העולם כולו עובר למשטר חרום בעקבות התפרצותה של מחלת הקורונה חשוכת התרופות. האם היא תשנה גם את האופנה כפי שראינו בעבר? להמשיך לקרוא מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים מאשר ארון הבגדים?

למחרת ההופעה הטלוויזיונית של הנשיא האמריקאי יחד עם ראש הממשלה הישראלי נערך בקבוצת “המתלבשות” דיון על שמלתה ומעילה של הגברת נתניהו. אין ספק שבכל בית בישראל לפני ששמעו את דבריהם של הנשיא וראש הממשלה הסתכלו כולם בסקרנות על לבושן של הנשים! (מה היה צבע החליפה של נתניהו, ברוך?) למרות שהעולם מנוהל על ידי גברים, (סתם פוליטיקה) או לפחות הם חושבים שהם מנהלים אותו, לנשותיהם תפקיד מכריע ביחסי הציבור שלהם ובאופנה. דוגמה מעניינת היא ללא ספק סוניה פרס שנמנעה מלהשתלב בעולם הפוליטיקה ולכן גם לא הייתה מחויבת לאופנה. יוצאי דופן הם הזוג ריבלין – אף אחד מהם איננו מלך היופי וגם לא אייקון אופנה, אך היחסים החמים שהם מקרינים הפכו אותם לזוג האהוד ביותר במדינה (בתמונה למעלה). להמשיך לקרוא איך האופנה קשורה לפוליטיקה – נשים וגברים

מן המפורסמות הוא שאצל הפולנים הכבוד מעל לכל, לא רק הכבוד העצמי, אלא גם כבודו של הזולת. לכן, גם אם התספורת החדשה של החברה הכי-טובה הייתה איומה ונוראה, שלא לומר מכוערת, היינו אומרים לה כמה היא מחמיאה לצבע העיניים, למבנה הפנים, לבוהק של השיניים, כיד הדמיון הטובה עלינו. כי מה יכולנו להגיד? שזה מכוער? הייתה אפשרות שהיא תדביק את השיער בחזרה? רק עוגמת נפש יכולנו לגרום ומזה ניסינו להימנע. “שקרים לבנים” קראו להם והצידוק שניתן לשימוש ב”שקר הלבן” הוא צידוק ערכי, ולכן זימן דיון ערכי, שבדק מה יותר חשוב – האמת, שעלולה להיות פוגענית, או התחושה והמצב הנפשי של מי שלו משקרים. להמשיך לקרוא ה”שקרים הלבנים” של פעם הפכו להיות השקרים והכזבים של היום

מי לא זוכר את “יום תופרת”, שהיה נהוג לפני שנים, כשהתופרת הייתה באה הביתה והבגדים נתפרו בהתאמה אישית ובעבודת יד? קודם היה צריך ללכת לקנות בדים; היקרים היו ברחוב דיזנגוף, והזולים היו ברחוב נחלת בנימין (חלק מהחנויות עדיין קיים). היינו קונים את כל הבדים וחוזרים הביתה בידיים עמוסות. אמא הייתה מתקשרת  לתופרת וקובעת “יום”. התופרת הייתה מתייצבת בבוקר, אמא הייתה מכינה לה ארוחת בוקר, מראה לה את הבדים ומסבירה לה מה כל בד אמור להיות. לקראת שעות אחר הצהריים היה הבית מלא בחוטים ובפיסות בד קטנות, והבדים עצמם הפכו, ב”אורח פלא” להיות בגדים. להמשיך לקרוא עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה