לעתים אנחנו לא מסכימים עם החלטות של הממשלה, של ההורים, של הבוסית, של הילדים, אבל חוץ מאשר לשנות את ההצבעה פעם בכמה שנים (במקרה של הממשלה), או לקטר (על הבוסית), או לנסות להתווכח (עם ההורים או הילדים) אין לנו הרבה מה לעשות ולכן אנחנו מושכים כתף, מתעלמים וממשיכים הלאה. אני רוצה לשתף אתכם במעשה עוולה, שאותו אנחנו כן יכולים לתקן במעט.
התמונה בראש הפוסט שלי איננה מאירופה, אלא היא של משפחת אדיסון, שהגיעה לישראל מסודן השסועה והמדממת לאחר שאב המשפחה נחשד על ידי השלטונות בעזרה למורדים בדרפור, בשל היותו נוצרי, ועבר עינויים קשים. בדרך לא דרך, חצו את מצרים ואת מדבר סיני. האב ושני בנים עברו את הגבול תחת מטר יריות מצריות וכדי לחלץ את האם, סוזי, את הבת והתינוק היה צורך לשלם כופר. בנתיב הבריחה מת מצמא בנם שהיה בן שנה וחצי בזרועות אמו. כשהצליחה המשפחה להתאחד בישראל חשו שהגיעו אל חוף מבטחים והיו אסירי תודה, גם כשגרו בדירה קטנה בדרום העיר וההורים עבדו מבוקר עד ליל.
הילדים הגיעו לבית ספר בצפון תל אביב והתערו בו למרות שהיה להם קשה מאוד ללמוד גם את השפה וגם להשלים שנות לימוד רבות שנשללו מהם בגלל הנדודים. הם רכשו חברים והיו מאוד אהובים. נראה היה שהצליחו להתאחד ולהגיע למקום מבטחים. ההורים אפילו הצליחו לשלוח מעט כסף למשפחה שנותרה מאחור.
ואז הוקמה מדינת דרום סודן (2011) ומדינת ישראל הזדרזה להודיע לכל יוצאי סודן הנוצרים שהם הולכים הביתה. לאחר חצי שנה של תחנונים ובקשות חוזרות ונשנות, הפגנות של החברים בבית הספר והתערבותם של אמנים וידוענים אחרים נשלחה המשפחה ל”דרום סודן”, המדינה הכי צעירה בעולם. נפרדנו מתומס, לוינה והילרי בלב כואב ובחשש רב, ובאישון לילה הם יצאו לדרכם.
כשהגיעה המשפחה לג’ובה, עיר הבירה של דרום סודן, הילדים התאחדו עם קרובי המשפחה, אך תנאי החיים גרמו לילדים, שבאו מישראל, הלם. אין בג’ובה חשמל, מים זורמים, ביוב מסודר, מערכת חינוך או מערכת רפואית. המגורים הם בבקתת זרדים, הבישול בחוץ על מדורה, השירותים בבקתה מרוחקת בשדה (שירותי שדה, ברוך), והאוכל מבוסס על קמח תירס והוא נמצא בצמצום רב. בדרום סודן שורר רעב כבד והילדים חלו שוב ושוב במלריה ועמדו בסכנת חיים. בהמשך פרצה מלחמת אזרחים בדרום סודן שגבתה עד כה את חייהם של רבבות אזרחים.
הקשר עם המשפחה נשמר בעזרתה של שרון ליבנה, מתנדבת בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים. היא הצליחה לקשר את המשפחה אל ד”ר רמי גודוביץ’, שמרכז את פרויקט הפנימייה לילדי סודן הישראליים ואל עו”ד לאה פורשטט והם הצליחו להעביר את הילדים ללמוד בפנימיית “טריניטי קולג'” בקמפלה אוגנדה, שהיא פנימייה מצוינת בעלת שם טוב בכל יבשת אפריקה ומספקת ביטחון תזונתי וטיפול רפואי בסיסי לתלמידים, היחס לתלמידים טוב והרמה החינוכית נאותה.
מורים, הורים ותלמידים התגייסו בישראל להשיג תרומות כדי לאפשר את שהייתם וחינוכם של הילדים בפנימיה, אך הכסף הולך ואוזל וללא תשלום יצטרכו הילדים לשוב לדרום סודן המסוכנת.
אנחנו יכולים לתקן את העוול שגרמו החיים לילדים אלה ולעזור להם לבנות עתיד. אני פונה אליך ומבקשת לתרום, לפי יכולתך, ולשתף את מכתבי זה כדי לעזור לתומס, לוינה והילרי ולאחד את המשפחה. לתרומות נא לפנות לשרון ליבנה באימייל livne.sharon@gmail.com או או בטלפון 0549981041.
סייפא: מדבריו של הילרי כשהיה בן 8 לפני שגורש:
“- את נולדת עם כפית של זהב בפה?
– לא (אני צוחקת)
– אז עם איזה כפית נולדת?
– אולי של כסף…
– איזה כיף לך. אני לא נולדתי עם שום כפית.”
סייפא של הסייפא: 5 שנים אחרי והילדים עדיין מתייסרים – ראו כתבתה העדכנית של אפרת לכטר.
סייפא של הסייפא של הסייפא: בימים אלה נאספות תרומות שיאפשרו למשפחה להגיע למקום מבטחים. קהילת Nest בססקטון, קנדה, הסכימה לקלוט אותם. שני הילדים הקטנים, שלא ראו את הוריהם מזה 4 שנים ונמצאים באוגנדה,וההורים ובנם הגדול, הנמצאים במצרים, יוכלו להתאחד בקנדה ולהגיע לחוף מבטחים. לתרומות נא לפנות לשרון ליבנה באימייל livne.sharon@gmail.com או או בטלפון 0549981041.
ניתן גם להשתמש בחשבון התרומות של הקהילה בקנדה:
on-line via Canada Helps: canadahelps.org/en/charities/nest-saskatoon
by E-transfer to nestsaskatoon@gmail.com (include your mailing address to receive a tax receipt)
by sending a cheque payable to Nest Saskatoon to 1201 Broadway Avenue, Saskatoon, SK, S7H 2A4
שתפו והיו שותפים לעזרה!